כי אין לי כוח שוב לכתוב על כמה הדיכאון תוקף, כמה אני ויאיר כבר לא [וכמה מעולם לא היינו כן], וכמה אני חושבת על כדורים או מוות.

אז הנה דברים מהזמן האחרון:

קופה סגורה
הם עובדים באותו הסופר קופה אחת מול השניה אבל ישנים באותה מיטה בבית.

הבית שלהם מבולגן, הדברים שלו בכל מקום והרצונות שלה עליהם.
הרצונות שלה מתנגשים עם הוילונות ועם חוסר הרצון הכללי שלו, לכל דבר בעצם.

אני רוצה ילד, היא אומרת.
מ׳סה? הוא עונה.
פחד אלוהים למרות שאלוהים לא מפחד מאף אחד. גם מי שמאמין לא מפחד. אומץ, טיפשות. טיפשות מדבקת.
תקשיבי בובה, הוא נושף עשן, את סובלת מטפשת טרום-הריון מגיל אפס. לא סיפרו לך?

תקשיב חמוד, היא מוציאה את המסטיק, אני מחכה כבר ארבע שנים לחשבון בקופה המחורבנת הזאת והמוצרים שלך חרא והכל על-הפנים איתך. 
העיקר רוצה ילד, הוא חייך בתוכחה וקיווה שהוא מכניס לה חתיכת מכת ברק עם החיוך הזה. גם חתיך, גם לועג, גם שם גשר בכיתה ו׳ והיום מותר לו לחייך ככה. 
אז מה אתה יכול לתת לי? היא קמה מהספה, עכשיו זה רציני. מה, החזר על ההשקעה הרגשית? זיכוי עם כפיל מוצלח שלך? תוצאות, אדוני. מוצר, אדוני. ילד, אדוני. עכשיו, היא קופצת עליו.
מה את עושה מטורפת, הוא סוטר לה בכוח וסוגר את הקופה שלו.
תסגור את הקופה,
היא התנשפה והפה שלה פתוח וזה סקסי והלחיים שלה בערו עוד לפני הסטירה שהיא כמעט לא הרגישה, 
אבל לא את החנות.

האם אי-פעם אלמד לקפל סדינים?
ומי זה, אם לא מקמצ׳ץ׳ הסדינים בכבודו ובעצמו.
סדין בלתי ניתן לקיפול, זאת יודעים כולם, הוא אומר ואני מהנהנת.
רק לאמהות הסוד. מאוחר יותר, הן נהפכות לסבתות ומבחינת הבנתן בזוטות המשמעותיות המרכיבות את העולם הבדיוני הזה, ערכן שווה-ערך לאלו של יודה ובלבוסטה, יחדיו.
השאר לא יודעים ולא יודעות לקפל. ואני, הוא מחייך בגאווה, אני מקמצ׳ץ׳ אותם כמו מניאק. לא׳כפת לי מכלום, לא מתקפל.

אתה רק אומר לעצמך שאתה לא מתקפל, אבל אלו מילים ריקות. אז במקום לקפל אותך יפה, הם מקמצ׳צ׳ים אותך, מחליקים מלמעלה ודוחפים חזרה למדף. ואתה מתפקד כביכול אבל מבפנים אתה כולך...קוועטש.
קוועטש נראה טוב רק כאשר הוא אינו נראה, ובהכרח לא נראה טוב במיטה. אני יודעת.
אבל, העיקר שאתה לא מתקפל, נמתח בקצוות והקמטוטים על הפרצוף הם רק מהפיקה, נכון? יופי טופי לך.

תודעה

והוא אפילו לא ניסה למצוא מישהי עם שיער כמו שלי.
אולי הוא הבין שהשיער הזה מוצא אותך כי הוא צריך להוכיח שהוא לא סתם שיער-באוויר. הוא בעל עומק, מתחתיו יש בחורה שקצת קשה לו איתה. אבל השיער יודע שבחורות כאלה לא מחליקים. הן תמיד יקפצו חזרה.
המילה ׳שיער׳, היא לא אסתטית. המילה ׳בחורה׳ לעומת זאת, אסתטית באופן יחסי.
גם את זה השיער יודע. יש לו מה להוכיח.

העוזרות באמת

״שאלות ותשובות היוש,
פגשתי מישהו מה-זה חמוד, שווה דיאטה ארוכת-טווח, והוא כל מה שאני רוצה פלוס גלידה אז לא ידעתי מה עושים והוא שאל איך קוראים לי וכמעט אמרתי שלא קוראים לי אני באה לבד, אבל כפכפתי את עצמי כי זה מה-זה לא קול לזרוק את עצמי ככה או לזרוק חיוכים כי יש לי מוניטין מלנכולי לשמור עליו וכשאני זורקת חיוך זה משמעותי כאילו כמו שימוש בידיים בתיאטרון. אניווייז, רציתי לנפנף רגע בשיער הצבעוני שלי כי לא הרגשתי בולטת מספיק כי אני מתלבשת ממש נורמלי והשיער שלי מתולתל בקטנה וקצת נפוח אבל אז עף לו תלתל לעין וזה קורה הרבה וזה ממש מביך ואז זרקתי חיוך כדי להראות שאני נבוכה והוא אמר לי ׳בואנה את לא פלקט׳ ואמרתי ׳אומייגאד, אתה קורא לי שמנה?׳, והוא עמד שם וצחק ואמר שאני ילדה בלי שם חמודה במיוחד ולא טיפשה מאוד, ואז שתיתי מהקולה והיא כבר הייתה חמה. ולאחרונה גם יש לי ריח מוזר מהתיק.

האם זה אומר שאני בהריון?״.

פוצקי יוצא מהמכונה

מה קרה פוצקי, למה אתה ככה?
פוצקי?
אלא מי?
אני נראה לך פוצקי?
נו, אתה יודע שאני לא יודעת איך לקרוא לך.
אז פוצקי?
יוו, אתה חייב להציג את עצמך ככה. זה הורס.
איך זה תמיד מגיע לנקודה הזאת, שאתה יושב, מהרהר ושוקל אופציות ומילים, והבחורה קוראת לי פאקין פוצקי. זה מערער. 
מי עוד קראה לך פוצקי?

לא באמת קראו לי פוצקי, אבל אני אומר-
אמרת שזה תמיד מגיע לנקודה הזאת, שאתה יושב, מהרהר-
כן, נו, הדגמתי.
אהא. אז אני הראשונה שקוראת לך פוצקי. וזה משפיע.
זה משפיע עקום, אני שונא את השם הזה. את יודעת מה השמות האלה עושים לי? אני מרגיש כאילו כלאו אותי במכונת צעצועים.
אז, אולי אני הבחורה שתוציא אותך מהמכונה. אפשר לזכות בך, פוצקי?
לא לא, כל עוד את ממשיכה לקרוא לי פוצקי, את לא זוכה ואני כלוא במכונה. ואני אומר לך תכלס, אני עומד לשבור אותה. 
אויש נו-
לא, זה מעצבן. פוצקי היא קוראת לי. מה את צוחקת? די נו, עזבי אותי. שם מעצבן.
פוצקי עצבני על עצמו.
חח מפגרת. יופי, הפרעת לי להעצבן.
איך אתה מרגיש?
יותר טוב.
ככה זה נראה מחוץ למכונה.

תודה, שלום.

אולי פוסטר בחדר יעזור.

אני רוצה לעשות משהו בועט

משהו נושך

אני רוצה לסחוף

אני רוצה לעשן

אני רוצה לצרוח

אני רוצה ליפסטיק מטורף 

אני רוצה שער בעיתון

אני רוצה לשיר טוב

ולצרוח כשצריך

אני רוצה לא להזדקק לאף אחד 

למעט אלו שזקוקים לי שאזדקק להם.

אני על הפנים.

לא הלכתי להופעה שלו הערב

שהוא הזמין אותי אליה פעמיים.

לא ממש הזמין אותי

אלא כלל אותי בקומץ האנשים להם הוא שלח מייל וסמס לגבי ההופעה.

אולי זה אומר משהו

אולי זה לא אומר מספיק

אז לא באתי, בלב כבד באמת

אני מתה לספק את הגחמה הזאת ולראות אותך

ולקבל חתיכת כאפה בפרצוף

של קראש רוקנרול טהור.

אבל מגיע השלב

שהבחורה מבינה שאבירים לא קיימים

והיא צריכה לשמור על עצמה.

אתה מבואס עלי? יופי. גם אני עליך.

ובכל זאת, 

אני תמיד עוברת ברחוב שלך בדרך הבייתה

וזה הדבר היחיד בחיים שמזכיר לי שהלב שלי יכול לפעום כל כך מהר.

ואם ניתקל

זה לא ישנה שום דבר.

המחלה: ג'ון סינדרום.

תיאור: ניהול הזמן והמחשבות וחוסר-מערכת-היחסים והריחוק המעושה, על פי עקרון 'קרוב לעין, קרוב ללב' - 'הוא יראה אותי ויבין'; 'זה שונה כשמתראים'. הבעיה היא, שזה בולשיט.

תסמינים: חשיבה על כל אופציות המפגש, מודעות מוחלטת להשלכות של כל אופציה שכזאת, ולבסוף נטישה מוחלטת של הערכים, הסטנדרטים, המודעות וההגיון, השתלטות אימפולסיבית של גחמה יצרית. כמו ילדה שרוצה סוכריה; דופק מואץ; הליכה למרחקים; מוניות; כרטיס טיסה; מינוס בבנק [בגלל המוניות והטיסה, סעמק]; רצון תמידי לקשר עין וצומי מילולי כדי לממש את עקרון 'קרוב לעין, קרוב ללב'. אי-אמון ביכולת ההתמודדות של אחרים; הנפקת תירוצים מהממים למען הבחור; ולמענך גם; ומה שמזוהה בימים אלו כתסמין החריף ביותר - אמונה שלמה ומודחקת שבכוחך להושיע את הבחור המסכן [שאת, כמובן, אינך בוטחת בו באמת, כי אם היית בוטחת, היית מבינה שהוא ממש מסתדר בכוחות עצמו]; אמונה שלמה בעיוורונו של הבחור, שכמובן מהווה אחוז מסוים מהבעיה הגדולה; אמונה שלמה ומודחקת שתפקידך הוא להציל אותו מעצמו ומהחיים שכמעט נפל אליהם. במילה אחת: הכחשה.

טיפול: במקרה זה, הטיפול מתחיל מבחוץ - הבחור יגיב בהתאם [או: ביוש]. יתכן והתגובה תחזור על עצמה מספר פעמים, מאחר ואת תקשרי את ההתנגדות שלו לעזרה לאופיו האפל והקשה, לעיוורונו ואמונתו בחייו הדפוקים ובשלמותם הדפוקה. בנוסף, חברייך ויתכן ואף הורייך ינסו להניאך מהעניין - חברייך יגידו לך שאת מטורפת ונטולת כבוד עצמי, בעוד שהורייך יעלבו בבחור ויביעו חוסר שביעות רצון משמעותי שרק גורם לך לרצות אותו יותר. השלב השני הוא הטמעת ההבנה, או יישום: ראשית, זכרי כי הבנות אינן מלטפות [בניגוד לבנות, שיכולות להיות די מלטפות] ובהכרח פתאומיות. היישום יתבטא בשמירה על מרחק סביר ובטוח בהתאם לסיטואציה ולא להיות ילדה קטנה שרוצה סוכריה; כאשר בסוף התהליך, תזכי להרגיש כאישה שלמה וחזקה, בעלת כבוד עצמי, אמונה שלמה בעצמך [וביכולתם של אחרים להתמודד], יכולת עמידה מרשימה בפני סמסים ליליים והרפתקאות שוברות-לב.

תופעות לוואי: במהלך הטיפול, את עלולה לחוש שחברייך והורייך אינם מבינים ללבך, ובטח שלא את המורכבות המופלאה והשברירית של יחסיכם הלא-קיימים, שלא נאמר, הבדיוניים כמעט לחלוטין. את עלולה להאשים אותם בחוסר קשב מבלי לשים לב שהדבר היחיד שאת מדברת עליו זה הבחור, ולשכוח שאנשים מאבדים סבלנות בשלב מסוים, בעיקר כאשר התשובה ברורה לכולם חוץ ממך; את עלולה להרגיש כאילו בזבזת את זמנך ואת האנרגיות הרגשיות שלך; כמו כן, השלב הראשוני שהוא תגובת הבחור, עלול לעורר אנטגוניזם קשה לעיכול; וכך המטופל נהפך למטפל - תהיה כמות הסירובים וההתנגדויות מצד הבחור כמה שתהיה וכמה שצריך, הטיפול יתחיל ממנו, ורק ממנו, וימשיך ממך, ורק ממך. אך ללא ספק, תופעת הלוואי הקשה ביותר, היא לב שבור.

*במקרה של אדמומיות, גרד, שלשול ועיוורון זמני - יש לפנות לרופא מיד! 

בכל שאר המקרים, הן המתוארים לעיל והן המומצאים והמשוערים בנפשיכן, יש לפנות לפסיכותרפיה או סמים. 

בהצלחה.

*הניתוח כתוב בלשון נקבה. ידוע.

יאיר,

אם אתה רוצה לראות אותי

תגיד.

אל תתחבא.

פשוט, אם תתחבא, בטוח אבוא לחפש.

וההתנגדות הזאת גומרת אותי.

I am cold against your skin

You are perfectly reflected.