ומילים

ועשן, שינה ועבודה

וכדורים

כבר יותר משנה שלא התקעקעתי, שזה שיא חדש.

לא עצוב, לא שמח, איפשהו באמצע.

אולי כשיאפיר בחוץ יהיה לי יותר מצברוח.

ההורים שלי נהיו הרבה יותר עצובים מאז אותו יום

יש לי הרגשה שאבא שלי כבר מיואש מהכל.

פעם כשהייתי מדבר איתו בטלפון, שהוא לא ידע מה המצב שלי, הוא היה מדבר רגיל, כאילו הכל בסדר בחיים. אבל עכשיו, עם המצב הנוחכי שלי, עם מה שקרה עם אחותי בהוואי, והמצב הכללי שלו בחיים, כספית וגם עם אמא שלי...מרגיש כאילו זה כבר יותר מדי בשבילו, בנאדם שכשהייתי קטן ראיתי בו סוג של טיטאן ששום דבר לא יכול להפיל אותו, היום נשמע כאילו הוא עומד ליפול לדמעות בסוף כל שיחה שלי איתו בטלפון.

מה עושים עם זה

ואיך מתמודדים עם זה? או שאני בעבודה, או שאני ישן, או שאני מעושן, הכל חוץ מלהיות מחובר למציאות.

חוץ מהכמה דקות נסיעה בין הבית לעבודה, אין לי באמת רגע של רגליים על הקרקע, תמיד באוויר, תמיד בראש אחר, ומשומה טוב לי עם זה, בשבועיים האחרונים אפילו לא יצא לי לחשוב על מוות, משהו שהיה אצלי הבסיס בתודעה.

ואני עדיין מתגעגע לכולם.