דיכאון זה לשבת עם הבנאדם הכי קרוב אלי בעולם
לשבת עד אמצע הלילה ולדבר אחרי שחשבתי שאני רק אעבור לקצת

ולשמוע בראש שלך בלי הפסקה "אתה לא רצוי"
"זאת הכל הצגה"
כי יש יישות שנמצאת שם, ותמיד מעבירה ביקורת על כל צעד וצעד
כשאתה מנסה להתקדם הוא קושר אליך חבל ומושך אחורה, ולא משחרר ולא הולך לאף מקום.
שנים חשבתי שהפיתרון בשלב מסויים יהיה להתעלם ממנו, לשים אותו בצד עד שהוא יילך
הרבה אומרים fake it until you make it, להתנהג כאילו הכל בסדר ומתישהו הכל יהיה בסדר
ניסיתי את זה, וזה לא עבד, לפחות לא אצלי בכל מקרה.
ואתמול, אחרי שנים של לשמוע את המשפטים האלה הבנתי משהו לגבי עצמי
הבנתי שאני לא יכול להתעלם ממנו, מהיישות הזאת, שיושבת שמה במושב האחורי של התודעה שלי ומכתיבה לי שהכל חרא
לשים אותו בצד לא עזר, הוא פשוט חיכה וחזר חזק יותר.
אז עשיתי את הדבר ההפוך- הזמנתי אותו לבוא.
"אתה לא רצוי פה" -"זה כל מה שיש לך?"
"לאף אחד לא יחסר אם תעלם" -"תאמת? היו לך טובים יותר"
התחלת לאבד מהמשמעות שלך, נהיית ישן ולא מעניין, ואמנם אולי יקח לי עוד קצת זמן להתגבר עליך
אבל בגדול? לך תזדיין דיכאון.