עדיין כאן אחרי הכל |
| 12/2016
הנה שאלה
לעשן ולהכבות או להשאר צלול ועם חרדות?
תמיד הסתכלתי על אש כאיזה כוח בראשיתי, תמיד היא הייתה הדבר הזה שבער בתוכי, לא פעם ולא פעמיים כתבתי את זה, שלמרות הכל נשארה בי איזה להבה שלאט לאט דועכת ורק צריך למצוא איך להצית אותה מחדש.
זה בסוף לא קרה, חשבתי שמצאתי דרך, שאולי לעולם היה איזה רצון להחזיק אותי על הרגליים, אבל כנראה שלא.
האש שלי הוחלפה, או נשכחה, או כל דבר אחר שהשאיר אותה בעבר. במקומה באה להבה אחרת, אחת זמנית, מרגיעה יותר, כזאת שעוזרת להשלים עם הבינוניות הנוראית הזאת, כזאת שמפסיקה את הדמעות ואת החרדות ואת המחשבות שיושבות כמו מסמרים חלודים שתקועים במוח.
ואולי זה עדיף? כי בכל השנים האלה הלהבה שלי רק שרפה אותי מבפנים, בנתה את הקליפה החרוכה הזאת שקוראים לה אני.
אבל מה אני מספר פה סיפורים שטופי מטאפורות על מי שאני? בשורה התחתונה זה דרך ציורית ומפגרת לפרוק את זה שאם אני לא מעשן אני יושב פה בדירה ומתמלא מחשבות נוראיות.
וזה כזה קונפליקט טיפשי אם בכלל לכתוב את הפוסט הזה, הרי הבודדים שקוראים פה הם בדיוק האנשים שאני לא רוצה שיעסיקו את עצמם בלדאוג לי.
בכלל לא תכננתי שהפוסט הזה יהיה מעבר לשורה הראשונה, אבל אני חייב לפרוק מחשבות, אז הנה.
טיפש.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
