הלבד שלי

חזרתי .

חזרתי מה"חופש "

זה לא מה שציפיתי שזה יהיה , ציפיתי לניקיון פנימי

ציפיתי לחיוכים אמיתיים ,

רציתי , כל כך רציתי להסיר את המסכה הזאת

אבל לא היה לי את הכח ליתמודד עם מה שיש מאחוריה .

אני באמת כבר לא מבינה למה אני כזאת , דיכאונית

אולי אני בעצם אוהבת את זה ..

שאני לא כזאת , אני מחייכת כי טוב לי

או כי זה מה שדורשות ממני אותן עניים שמביטות בי

באותה השנייה...

אני מרגישה , שיש לי מועקה כל כך גדולה

כל דבר טוב שאני מנסה לעשות יוצא לא בדיוק כמתוכנן

שאני מנסה שלי יהיה טוב שאני יחייך ,

אני פוגעת באנשים אחרים

ואני לא מוכנה להיות מאושרת על חשבון כאב של אחרים

 אני לא מבינה למה אני עושה מה שאני עושה .

אני פשוט עושה את זה ,

פוגעת , פוצעת , כואבת , מכאיבה , בוכה

צועקת ..בעיקר שותקת

כולם מעירים לי על השתיקה שלי ..,

יסתגרתי בתוך עצמי , אני לא מוצאת את עצמי בשום מקום

אני גם לא טורחת לחפש .

אני יכולה לשבת ימים שלמים לבד

לחלוק את הלבד שלי עם עצמי , לחלוק את הסודות שלי

עם עצמי

לבטוח בבן אדם הכי קרוב אליי

אני .

איבדתי את האמונה באנשים , מאז הסוד הזה

הסוד שהיה כל כך יקר לי , והפך להיות שיחת היום של כולם

מה שריגש אותי

והלהיב את כולם .

אני לא יכולה לשכוח את המבטים של כולם

הביטו בי כאילו ועשיתי את הטעות הכי גדולה בחיים שלי .

ואני לא מתחרטת אל אף צעד . כי אף אחד

לא טרח לשאול למה עשיתי את זה

מה הרגשתי , מה כאב לי , מה ריגש אותי

מה אהבתי  ואת מה לא יכולתי לסבול

לאנשי הסוד שלי כבר פג התוקף

ואין לי ממש מושג מה אני עושה עם עצמי עכשיו ..

יש למישהו רעיון יותר טוב ?!