The Last Post-Hedonist

פונדק אהוב

הוֹ אַל נָא, עֵת לִבִּי מִדְּוַי יָנוּחַ,

תִּשְׂחַק לָמוֹ כְּאַבִּיר בָּטוּחַ;

הֲרֵי לִדְרֹשׁ לְךָ אָסוּר לִי לְהַבָּא,

פֶּן עֲווֹנִי יַכְלִימְךָ בַּגִּלּוּי חִבָּה.

עַד אִם כּוֹכָב זֶה שֶׁדַּרְכִּי שָׁכְחָה,

יָאִיר לִי בְּחַסְדּוֹ פָּנָיו בִּבְרָכָה;

וּבְיוֹם שֶׁל גֶּשֶׁם לְאַחַר לֵיל רוּחַ,

מַחֲסֶה אֶמְצָא בְּפּוּנְדָּק שָׁכוּחַ .....

מפרץ שכוח

מזח, צור-בזלת נשכח;

גל-עד לפאר אשר חלף.

וברבות העת אז טווה הזמן

קורי ארג של ירוקת סרוחה

שם איוותה לה השממית משכן.

ואלי חגווי עבטיט עזובים,

יתקצף או אז נחשול אדיר,

רועם בגאונו גאה כאביר.

אדוות הגל שועטת-גועשת

ובסופות חשקי מתמזגת-מתפלשת;

בחרדה תרחף חוששת-מעולפת,

לא-עוד המשבר !!!

או אז נטלה עיני מכחול צייר

והציבה על לוח לבב –

את גופי כמסגרת לטוהר יופייך.

לנצח אהובי בשיר יחיה,

כשלהבת פרומתאוס לעד תקדח..........

28/03/2000