ישבתי שפופה על כיסא הפלסטיק האפור והלא נוח של תחנת הרכבת. לרגליי מונח תיק הגב הגדול של סבא שלי, שמאוד אהב לטייל ובו כל הבגדים שרק הצלחתי למצוא. כבר כמה שנים שאני זורקת ישר מן הארון את כל הבגדים שלי לתוך התיק ומעמידה פנים שהוא מלא בכל דבר שאצטרך לטיול שאני נוסעת אליו, רחוק מכאן. כאשר אני יוצאת מהבית, מאושרת מן המסע הגדול שכביכול מצפה לי, אני הולכת ברגל דרך שביל העפר אל תחנת הרכבת הגדולה בעיר. לפעמים נדמה לי שלעולם לא אוכל ללכת מקצה האחד שלה אל השני כי ערפל סמיך עוטף אותה ברוב שעות היום ולכן אין סיכוי שאוכל להגיע אל סופה מבלי לאבד את דרכי. כשאני מגיעה, אני מתיישבת על כיסא הפלסטיק האפור והלא נוח ומחכה לרכבת שמלכתחילה אני יודעת שלא תבוא. אני לא קונה כרטיס ולא מתכננת לקנות, אני פשוט אוהבת להרגיש שלפעמים אני עוזבת את הכל, רק לקצת ובורחת רחוק מאוד. המחשבה הזו עושה לי קצת עצוב ומתחילה לכאוב לי הבטן, אבל אני מיד מדמיינת את הטיול המרהיב שכבר בעוד רגע יתחיל ושוכחת מהכל.
איש אפור פסע בכבדות לצידה השני של תחנת הרכבת הגדולה. המעיל השחור שלבש בצורה מרושלת למדי, נראה מכביד אף יותר על הליכתו העצובה. נעליו הגדולות שפגשו את הארץ בכל צעד, השמיעו מקצב חוזר שמילא את עיניי בדמעות שכבר למדתי מזמן לעצור. המקצב הזה היה דומה, אפילו זהה, למקצב נקישות אצבעותיו של אבי. אבא שלי היה נוקש כך, רק כאשר כעס מאוד וניסה לעצור את הכעס, כמו שלימד גם אותי לעשות או כשנשם נשימה עמוקה, עצם את עינייו החומות הגדולות וחשב כיצד להמשיך את הספר שכתב. אני זוכרת את הקמטים שבצבצו לאורך כל המצח שלו, כשעשה זאת. אבא שלי רצה מאז ומעולם לכתוב ספר. ידעתי שרצה זאת מאוד, מפני שתמיד כשדיבר על הספר שהוא כותב, ראיתי שהעיניים שלו מחייכות.
הרגשתי איך הצעדים הנוראיים האלה מטפסים וממלאים אותי בחום אינסופי. אבל זה לא היה חום נעים כמו מתחת לשמיכה בחורף קר, אלא חום שורף. הרגשתי שאני עומדת עירומה מול העולם וכולם רואים אותי נאכלת מבפנים, נשרפת מהצעדים שלא הפסיקו להדהד באוזניי. עצמתי את העיניים חזק וכבר לא נאבקתי בדמעות. דמעותיי זלגו אט אט במורד הלחיים שלי, מלטפות בחום נעים את הפנים האדומות שלי ומהפנים, יורדות אל החולצה האפורה שסבתא קנתה לי.
ופתאום, הרגשתי את זה. הרגשתי את ההרגשה הזו שיודעים בדיוק מה רוצים ולא מוכנים לוותר בשום פנים ואופן. פתאום ידעתי בדיוק מה אני צריכה לעשות. הרגשתי את עצמי מזדקפת במבט רציני וסורקת את תחנת הרכבת, כאילו בפעם הראשונה, מנסה לא לאבד את ההארה החשובה שהייתה לי.
נעמדתי בביטחון והתחלתי להתקדם לעבר האור המסנוור של השמש, לכיוון היציאה לשביל העפר.
סוף סוף הבנתי שאינני צריכה להגיע לכאן יותר. אינני צריכה למלא תיק גדול ולרצות לברוח מהכל. אני צריכה להיות עם המשפחה שלי, המשפחה שלי שכואבת נורא ולא מרפה לרגע מהפרצוף הדואג ומהדמעות שממלאות את הבית ושוטפות כל שמחה, מאז שאבא שלי מת. תמיד פחדתי להגיד את המילים האלה יחד, באותו המשפט, אפילו בלב. אבל הפעם הייתי שונה. כן, אבא שלי מת. אבל האבא היקר שלי, שהיה ואיננו עוד, הוא העבר שלי. העבר הנהדר שלי שלא יוכל להשתנות עוד לעולם. אבל ההווה שלי שמתבזבז עכשיו על בריחה לא בא בחשבון יותר.
רצתי בשמחה מהולה בכאב אל היציאה. פתאום ראיתי את האיש האפור. אבל בשמש, כבר לא היה אפור כלל וכלל. המעיל שלו היה בצבע כחול, הצבע האהוב עלי. כל כיס במעילו חייך אלי בצבע אחר. חייכתי אליו חיוך דומע והוא השיב בחיוך בדיוק כמו שהיה לאבא שלי. פתאום להזכר בו עשה לי טוב בלב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
