קארו נוס טורה שרה, מניעה עצמה במרחב, מעוותת את המרחב, מקמטת את המרחב, גוזרת ומרכיבה את הזמן, האורך, הגובה והרוחב, ומימדים אחרים שכלל לא נתפסו או יתפסו מעולם בידי תבונה כלשהי, משנה יקומים ויוצרת חדשים, משחקת בשני משחקיה, היחידים שידעה מעולם- סטטיסטיקה והסתברות. באחד מבתי השיר, סופר סיפורו של סיכוי אפשרי להתרחשות. יצור תבוני על פלנטה הקרויה כדור הארץ חיטט באפו.
"הרס"ר, אני נשבע לך!! אני אחזיר את הציוד ביום ראשון!!! אחותי מתחתנת בסוף השבוע, ואם ישפטו אותי לריתוק, אני לא אהיה לא בחתונה ולא בשבת חתן!! אל תמלא לי טופס תלונה!! בבקשהההה"
החייל עמד לבכות. הוא עמד שחוח כולו, עם ידיים משולבות מתחת לסנטרו בהבעת תחינה, מפלל לישועה ולהמתקת הדין. מקווה שהאיחור בהשבת הציוד לאפסנאות ייסלח רק הפעם.
מולו, בקצה שולחן ארוך, ישב לו אדם ש"שמן" היה תואר המגיע לו רק בנקיטת לשון המעטה מוגזמת במיוחד. כרסו העגלגלה כמעט שהסתירה את הכיסא ביש המזל המט לנפול שגורלו המר הביאו להיות הכיסא החורק תחת משקלו העצום של רס"ב שמעון ביטון, נגד הלוגיסטיקה של הבסיס.
רס"ב ביטון היה עסוק בחיטוט באפו, ונראה שלא שם ליבו לתחינותיו של הצעיר. לאחר שנראה שמצא את שחיפש, הביט בו רס"ב ביטון כצורף המביט ביהלום. החייל המסכן הביט על הנגד השמן, מקווה שאיזשהו רגש רחמים עתיק יומין אולי נותר בליבו של הנגד. אבל רס"ב שמעון ביטון רק העיף בעזרת אצבעו ואגודלו את הלכלוך, הביט בחייל ואמר את משפטו הנודע לשמצה בקרב חיילי הבסיס: "אתה חשבת לזיין את ביטון? ביטון יזיין אותך חזק. אני 43 שנה בצבא, ואף אחד לא זיין אותי...."
"...וגם לא יזיין אותך בחיים" סיים החייל, שכבר הכיר את המשפט, משלים עם גורלו הנורא. "טוב...ביי".
רס"ב ביטון ישב על כסאו, שפמו מתעוות עם תזוזת לשונו בתוך פיו, שניסתה להוציא שייר מזון שנתקע בין השיניים אחרי חדר אוכל. הוא הביט בצג המחשב בפינת השולחן, מנסה למיין את משימות העבודה. היו שני סוגים של משימות שהטילו עליו. כאלה שהוא התכוון להטיל על אחרים, וכאלה שהוא התכוון שלא לבצען. בטח שהוא לא התכוון לעשות משהו בעצמו.
כנגד אפסנאות, הוא היה אחראי על כלל המחסנים והציוד הנמצא בהם בכל הבסיס. עמדת כוח, השמורה לאנשים שכמותו בדרך כלל בצבא ההגנה לישראל. הוא החל כלוחם ב"גולני", בתקופה שהצבא היה עוד צבא, חתם קבע כי הוא רצה לתרום למדינה (נו טוב...גם כי לא היה לו מה לחפש בחוץ), ונאלץ לפלס את דרגו במהלך כל השנים האלה, תוך מלחמות הישרדות בלתי פוסקות להטבת מצבו ולניצול כל פתח לכך. ביטון היה נגד. ונגדים נלחמים במלחמה המלוכלכת ביותר והקשה מכולן- המאבק על תלוש המשכורת.
הטלפון צלצל, וביטון יכול היה לראות שהשיחה הגיעה ממשרדו של מפקד הבסיס. "מי זה??" הוא ענה בצעקתו הרגילה. "ביטון בוא המפקד רוצה אותך" אמר קול נשי-ילדותי בטלפון. "טוב, אני בא חמודה, ביי".
ביטון ידע שזה הולך להיות אחד המאבקים האלה. מן הסתם עוד פעם קצין שהתלונן על השירות שלו. אנשים צריכים להבין...התפקיד של ביטון זה לא לספק ציוד לאנשים...התפקיד שלו זה לאגור כמה שיותר ציוד כדי שאף אחד לא ישתמש בו לעולם. לא ברור איך הדבר משרת את מטרותיו של צה"ל, אבל אלו הם פני הדברים. ומי זה ביטון שישנה אותם?
בצעדים איטיים נשא ביטון את גופו העצום ברחבי הבסיס אל עבר משרדו של המפקד. בפניו הזעופות, הפחיד את העוברים והשבים, בקללם אותו בסתר בליבם, על לפחות פעמיים שהוא דפק אותם והם לא יצאו הביתה 3 שבועות בגללו.
בהגיעו למשרד המפקד, ניקה את נעליו על שטיח הכניסה. מאחורי הדלפק ישבו להן 3 הפקידות של מפקד הבסיס. בלונדיניות, עיניים כחולות, מסטיק בפיהן, משחקות עם קווצות השיער שלהן, ודנות בעניינים ברומו של עולם, כגון זהותו של השחקן היפה ביותר באחת מאופרות הסבון אותן הן רואות באדיקות, האם זה בריאן או שמא זה ריאן?
מולן היו טלפונים מצלצלים שהן נהגו להשתיק מדי פעם, כדי שלא יבחינו שהן לא עונות להם, ומאחוריהן היו תלויות תמונותיהם של הרמטכ"ל והנשיא, דגל ישראל, והציפור הלאומית החדשה שהוכרזה זה לא מכבר, הדוכיפת- שבמקרה גם ייצגה את מנת המשכל של הפקידות במשרד.
"מה נשמע מותק?" הרעים בקולו ביטון לעבר הבנות. אחת מהן, או שלושתן ביחד. ביטון ממילא אף פעם לא זכר את שמותיהן. "היי ביטון" זימרו שלושתן. לא היה מזיק לו לעשות את שלושתן, חשב. הסיפוק המיני אבד לו כבר מזמן, ואישתו הקציצה היתה יפה אולי לפני 40 שנה. השדיים שלו היו יותר גדולים משל שלושתן ביחד, ובטנו היתה יותר גדולה משל שלושתן ביחד, גם אם כל אחת היתה בהריון עם שלישייה. ביטון ידע שאם הוא ייפול, זה יהיה רק בגלל מה שיש לו בין הרגליים, והזכיר לעצמו לשמור את העיניים למטה. או במכון הליווי.
רביד, היפה והטיפשה מביניהן, לחצה על כפתור בטלפון והרימה את השפופרת. "המפקד, ביטון כאן. הוא יכול להכנס?"
השפופרת נסגרה, והטיפשה אמרה : "כנס, ביטון".
"כפרה עלייך, תכיני לי שחור עם חצי סוכר כשאני יוצא" הפטיר לעברה, ונכנס.
מפקד הבסיס הגבוה ישב על כיסא מנהלים בראש שולחן וכתב.
"המפקד!" הצדיע ביטון בהיכנסו.
"בוא, שמעון, שב." אמר המפקד בקולו הסמכותי.
ביטון נטל כסא קרוב וניסה להכניס עצמו לתוכו. חלק מקפלי שומניו נזל החוצה בין הידיות.
"מה שלומך שמעון?"
"ברוך השם, חי ונושם!" ענה בחיוך, מקווה להצחיק את המפקד.
המפקד לא נראה משועשע. בטח, מה הוא מבין באלוהים? אשכנזי אוכל חזיר.
"נהדר. שמעון, תראה, אני מרגיש שאני מנהל את השיחה הזו איתך יותר מדי פעמים.."
"אבל המפקד...!" זעק ביטון.
"בלי אבל, שמעון, ואל תקטע אותי." אמר מפקד בטון מאיים.
"אתה נוסע לקריה עוד הערב, להביא משם דו"ח ניצול מלאי. אתה הולך לבדוק שאנחנו לא מפסידים תקציבים בגלל השטויות שלך. אתה יודע שהם הרי מסתכלים כמה השתמשנו בכל דבר, שם למעלה. ואני מקווה בשבילך שהוא יהיה תקין."
"ועוד דבר שמעון, אני מביא לך חייל חדש. הוא רגיש ואסור ש..."
"המפקד!" שמעו שניהם לפתע מישהו צועק מחוץ לחדר, ורגע לאחר מכן התפרץ למשרד אחד מקציני המודיעין של הבסיס, ארשת דאגה על פניו. "משהו הופיע בשמים, ודורש את טיפולך המיידי!" אמר, ואז הביט בביטון במבט שאמר שאין זה מקומו. "טוב, שמעון, נסיים זאת בפעם אחרת. המשך יום טוב" הפטיר המפקד.
ביטון קם ממקומו והותיר את השניים לעיסוקיהם. ביטון יצא בכעס מהמשרד ללא אומר, מותיר את הפקידות מתפלאות לנוכח העובדה שבפעם הראשונה מאז הן זוכרות את עצמן (ולמען ההגינות זה לא כזה מזמן), הוא לא שתה את הקפה. הוא לא האמין. הפעם הוא לא הצליח לסבן את המפקד. משהו בכושר הנגדות שלו השתבש. זה לא מה שזה היה פעם. ביטון חזר למשרדו, התיישב על כסאו ונאנח.
"אמממ... שלום". חייל ממושקף ונמוך עם מכנסיים עד החזה עמד בדום בכניסה, מחזיק ספר בידו הימנית.
"מה אתה רוצה? אנחנו סגורים" נהם לעברו ביטון.
"אמממ לא...לא באתי לבקש משהו..."
"אז למה באת???" צעק עליו.
החייל המסכן בלע את רוקו. "אממממ אמרו לי שאני עובר לשרת תחתיך".
ביטון נזכר בחלקה האחרון של שיחתו עם המפקד.
"אהה...נכון... איך קוראים לך???"
"דרור" צייץ החייל.
"איך? דור??"
"אממממ..לא, דרור"
"טוב...אז תקשיב לי דור...שלומייייייייייייי!" צעק לפתע ביטון.
"אני מניח שגם דור יהיה בסד.."
"שלומיייייייייייייייייייייייייייייייי! איפה אתה?!" צעק שוב ביטון, זורק נעל על דלת אחד המחסנים. "אההההה?" ענה לו קול ישנוני.
"בוא בוא...יש פה חייל חדש, בוא תסביר לו את העבודה".
מדלת המחסן יצא משהו שנראה כמו גירסה מעוכה של בן אדם, אערס מצוי על כלל שרשראותיו והציפורן הגדולה והלא גזורה בזרתות.
"לך איתו, הוא...יראה לך כבר מה עושים" אמר ביטון לחייל.
"המפקד לא דיבר איתך לגביי, חשבתי שהייתי אמור..."
"לך איתו ואל תעצבן אותי עכשיו!!!!!! ומה זה הספר הזה?! פה עובדים, לא קוראים!! תביא לי אותו"
"אבל..."
"מייד!!!"
החייל המסכן נתן לו את הספר בחוסר רצון ובלית ברירה, פניו נפולות.
כשהלכו, הסתכל ביטון בספר. "מה זה? 'טירות וטרולים'..תראו מה החנאז' הזה קורא לי! למה הם שולחים את כל המתחנגלים אליי?!". ביטון שם את הספר באחד מכיסיו העצומים, ופנה לעיסוקיו.
כשהגיעה השעה 5, הגיע אליו נהג עם רכב של הבסיס ואסף ביטון, במטרה לנסוע לשליחות שהטיל עליו המפקד. במקום לפנות לדימונה, שם גר, המשיכו הלאה לכיוון תל אביב. ביטון קילל המפקד בצרורות, בשפה חדשה שהמציא, שהיתה אינטגרציה מופלאה של עברית, מרוקאית וערבית.
קארו נוס טורה ריחפה מעל הכביש. מזמרת בשירה האינסופי, שיר המרחב זמן. בתוכה, ניסה הנוטר הזקן להיזכר מה בדיוק אמור הוא היה לעשות. לאחר שהגיע למסקנה שבזה הוא כנראה לא יצליח להיזכר, ניסה להיזכר לפחות מה הוא עושה כאן, ומי הוא בכלל לעזאזל. נורה אדומה החלה להבהב. מעניין מה היא אומרת, חשב לעצמו.
ביטון והנהג דהרו בכביש, כשלפתע ראו מולם אורות כחולים ואדומים. "אינעל אבוק!!! מנייאקים!!! אינעל אחותך, למה אתה נוסע מהר?!" צעק ביטון על הנהג. "אתה אמרת לי!! כדי שנגיע יותר מהר!!!" זעק הנהג הלחוץ לחפותו. "טוב, שתוק, שתוק..יאללה, רד מהכביש כדי שנברח מהמשטרה הצבאית הזאתי". הנהג סובב שמאלה את ההגה, יורד למדבר, מתרחק מעט מהכביש. "תכבה את האורות, אולי הם ילכו" אמר ביטון. "אני חושב שהם מתקרבים..." אמר הנהג.
"אההה!!! עכשיו נזכרתי!!! צעק הנוטר בשמחה, ולחץ על הכפתור עליו היה כתוב "עיוות גבוה".
"מה זה זה...?" צעק ביטון, כשראו שניהם גוף מכני מעופף וחסר צורה מתקרב אליהם. "עוד פעם ניסו לווין ריגול בחיל האוויר ולא הצליחו...?" הספר נפל ממכנסיו של ביטון, ונפתח בעמוד אותו קיפל דרור בטרם נלקח ממנו. אור החל להציף אותם, בוהק ובוהק ובוהק כל כך....
"אולי זה היה הכפתור השני...?" חשב הנוטר הזקן, לאחר ששילח בלא ידיעתו את ביטון והנהג והרכב הצבאי, להסתברות חדשה של קיום.
===========
הסיפור משתתף בתחרות כתיבה נוצרת
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: