בין זינוק לזינוק

לא לקחתי סמים, לא שתיתי אלכוהול.

סתם התחיל לכאוב לי הראש. סתם פתאום.

אמרתי לו שנראה לי שאני אלך הביתה, ושלא יקח אישית. הוא הבין, הוא ראה אותי.

נקווה שבאמת לא ייעלב...

נפרדתי ממנו, והלכתי לי ברוטשילד, בדרך הארוכה חזרה הביתה.

לפתע התחילו כלבים לנבוח עלי, ללא כל סיבה.

זה רק הגביר את כאבי הראש שלי עוד יותר.

התחלתי לראות את השדרה, כמו שהיא היתה, כמו שהיא תהיה. כמו שהיה טרם שהיתה, ושיהיה אחרי כלותה.

עבר, הווה, עתיד- מעורבבים יחדיו.

עצרתי, הרחבתי את עיניי ושפשפתי אותן, ורק אז שמתי לב שאני מתחיל לזהור.

אנשים הסתכלו עלי במבט מוזר. חלקם בכעס, למה אני פתאום זוהר להם ומפריע את השגרה העירונית השוטפת. אחרים בפליאה, על הדברים המוזרים שאפשר לראות בעיר הגדולה.

רוח הנבואה שרתה עלי.

המשכתי ללכת, אבל רציתי לצעוק, להגיד לכולם מה יהיה ומה היה ומה הם צריכים לעשות. לגלות לכולם את כל הסודות שהבנתי בין רגע.

והעיר בשלה- לא תעצור לעולם. כזאת היא.

אין נביא בעירו.

שמעתי קריאות בקרבת עזריאלי, פלישתים וצלבנים וממלוכים ואנשי אצ"ל מתים, התאספו למסיבה בכנסיה של הטמפלרים משרונה. נכנסתי פנימה למבנה העזוב, וכל רוחות הרפאים היו עסוקות בהוויות חברתיות והנהנו לעברי בחיוך.

גם הן חגגו את יום הולדתה של תל אביב. יום ההולדת המיליון- שכן רוחות רפאים שכמותן חסרות מימד זמן.

הם שרו שירי עם תאילנדיים ורקדו ריקודים לצלילי מוסיקה אירית, והסתכלתי בהן בפליאה.

חשבתי לעצמי, איך אספר לכולם על זה? אף אחד לא מקשיב לי!

"אל תדאג"

הסתובבתי כדי לראות מי דיבר אלי, וראיתי עיפרון עומד באוויר.

"אממ..מי אתה?" שאלתי.

"אני תל אביב" ענה קול משום מקום.

"או...נעים מאוד. לא חשבתי שאת עפרון".

"ציפית לעט פיילוט? או שאתה יותר בקטע של נוצה ודיו?"

"לא לא...לא חשבתי ש..."

"בקיצור, אל תדאג. אני תל אביב, אני מה שכותבים בעזרתי. וחוץ מזה, תמיד אפשר למחוק. עבר, הווה, עתיד- מהם על דף נייר? מוחקים, משנים, כותבים מחדש."

נפרדתי מתל אביב לשלום, רגוע יותר.

החלטתי לעוף הביתה במקום ליסוע ברכבת, על פיל ורוד עם כנפיים של פרפר.

הלכתי לישון בזמן שהוא עשה לי מסאז' בגב עם החדק.

כשהתעוררתי בבוקר, לקחתי כדור, והבנתי שקרה משהו שלא קרה הרבה זמן. אני חולה. 

===========

עדכון 9.10.09- הסיפור משתתף בתחרות כתיבה נוצרת