בין זינוק לזינוק

מתוך זכרון העבר והחשיבה הפילוסופית, העולים ומתאפשרים רק בחופשים ארוכים בדרך כלל, כמו פסח, אני נזכר ב-3 תחושות, 3 רגשות שליוו אותי עם הגיע החג הזה.

בראשית, בזמני קטנותי, עת התפתח מוחי, וכמו כל הילדים לעיתים שלט הדמיון בהגיון, היה זה חג הפסח.

פסח הקסום, בו היו סיפורי אגדות ומיתוסים לרוב, קסמים וכישופים וניסים ונפלאות- והכל קרה באמת, לאנשים שהאמנתי שבאמת חיו בעבר. אהבתי את החג הזה מאוד. "פסח" כלל כל כך הרבה- כל כך הרבה עבודה, התרוצציות של הגדולים- שינוי.

למעלה מזה- לי עצמי קרה נס, בכל שנה- כילד דתי, לא ידעתי מה זה סנטה קלאוס עד גיל מאוחר יחסית- ואליהו הנביא ככל הנראה מילא את המקום החסר בגירסה היהודית. התעקשתי שהדלת תישאר פתוחה, ושכוס היין של אליהו תהיה מלאה, ואפילו הייתי משאיר בקבוק קולה ליד- כדי שחלילה לא יחסר לו אם ירצה לשתות עוד, בכל מסעותיו בליל הסדר של כולם. בכל פעם, הדלת היתה נסגרת והכוס היתה מתרוקנת, וכשהייתי קם בבוקר הייתי אחוז פליאה כל פסח מחדש- מאושר מכך שעוד לא אבדה התקווה- יש קסם בעולם.

וזה היה חג הפסח.

בהמשך, מוטיב הדת התחזק אצלי מאוד. פסח, חג המצות, היה הזדמנות שאין לפספסה להתקרב אל אלוהים, להבטיח לי מקום בעולם הבא, ולמנוע מעצמי צרות מיותרות. שלל איסורים ומצוות שהעובר עליהם או הנמנע מלעשותן עונשו מוות, מילאו את החג הזה. ההתרוצצויות והטירחה שהיו נחלת המבוגרים בלבד כשהייתי קטן, הפכו לבלעדיות שלי- להקפיד כמה שיותר- ככה אלוהים רוצה. אלה לא היו רק מצות- אלה היו מצוות. בכל שנה, הייתי חושש מאוד מפני החג הזה והעבודה הרבה שהוא מביא עימו. עבודת האל הקשה מנשוא.

וזה היה חג המצות.

עם התבגרותי, וכפירתי בעיקרי האמונה, הפך פסח לחג החירות. אני מרגיש כחוצן בביתי שלי, לא מבין על מה כל המהומה (אליה הייתי שותף עד לא מזמן...), אוכל חמץ כשאפשר ודי משועשע מכל העניין. לצערי, לוקחים לי את ימי החופש המעטים שיש לי ומבזבזים אותם על טקסים מיותרים והבלי שוא. ליל הסדר הופך למועקה, והתוכן האלוהי הנשגב כבר אבד לבלי שוב. לכל יש הסבר, ואין קסמים בעולם כלל. זה אני, הפרט, האינדיבידואל הקטן, שמעוניין לחיות את חייו בשלווה. כן, שבירת השגרה חשובה, ומורשת ומסורת ולקחת את מה שטוב וכו'...כן, סבבה, אולי שנה הבאה, כשיהיה לי זמן. עכשיו אין לי. אני חופשי מכבלי הדת, ומתוכן החג, ותוהה בזמנים יפים כאלו אם כדאי להתחבר שוב.

וזהו עתה חג החירות.

על שם אחד פסחתי- חג האביב. אני מותיר לעתיד וליקום האהוב שלי לזמן לי הסתברויות מעניינות לחוות אותן בחיי, כך שאוכל להשלים פוסט זה ביום מן הימים, ולחוות גם את חג האביב.

שיהיה לכולכם חג שמח!