בין זינוק לזינוק

סיפור ל-ט באב 10/8/08

בליל הצום, חסר מעש, לי ולמיטה היתה פגישה מוקדמת. מה כבר יש לעשות כשלא אוכלים?

העיניים נעצמו להן די מהר.

הרגשתי נפילה. באופן כללי, זה בסדר. אבל במקרה שלי, במיוחד בזמן האחרון, זה לא בישר לי טובות. שוב נשאבתי לעולם החלומות. לעזאזל.

אור נדלק מעלי, והסתנוורתי. שוב לא הייתי במיטתי. 3 שועלים בחליפות טוקסידו שחורות ומשקפי שמש שחורים רכנו מעלי, כשאני שפוף, כבול וחסום בפי במשהו שהרגיש כמו מסקינטייפ. אבל עבה כזה, כמו שדוד שלי ניסה לאטום בעזרתו את החדר במלחמת המפרץ, בהגנה מפני...טוב, נו. יצאנו טמבלים אז. לפני 17 שנים. כמו כל המדינה.

טוב, הם נראו כמו שועלים. שועלים אמנם לא לובשים חליפות, ולא עומדים זקופים ומהלכים על שתיים, אבל ראש השועל לא הותיר הרבה מקום לדמיון. במובן מסויים, הרגשתי כמו בסרט מצוייר. נוסטלגיה עלתה בי. הזוי.

"יש לנו משימה בשבילך" אמרו שלושתם בבת אחת.

פאק. עוד פעם אפסיד שינה טובה. מה קרה לזמנים שבהם אנשים היו הולכים לישון והיו פשוט ישנים?! למה אני צריך לעשות כל כך הרבה בזמן שאני ישן וחולם?! קצב החיים הארור הזה, תרבות הצריכה, הקפיטליזם.

אחד מהם הוריד מפי את המסקינטייפ לא כל כך בעדינות, והשני קירב משהו מוזר מול פניי. משהו מוזר, כי באמת לא יכולתי להגדיר מהו. הוא עמד על כן שחור, היה בגודל של קוביה הונגרית, מצולע משוכלל בעל המון פיאות ישרות, שנראה היה ששינו מקומן וצבען בלי הפסקה, ואם היית מביט בו יותר מכמה שניות, כאב ראש נוראי מלווה בכאב עיניים תואם היו דורשים בשלומך.

השלישי אמר בשמחה: "זה רושם זרימות גלי דו-מרחב!", ונראה היה ששלושתם מוקסמים מהחפץ, ושפתיהם השחורות כאילו התעקלו מעלה. בבת אחת הסיטו מבטם לעברי.

"אתה עוקב" אמרו שלושתם. "עבור, התמר, קלוט ושדר חזרה".

"אבל למה אני?! אתם מוכנים בבקשה להסביר לי מה קורה כאן?! מי אתם? איפה אני?"

הם חשפו שיניהם בכעס. אכן, שיני שועל. וזה כבר לא היה חמוד.

"אתה עוקב..עקוב!" אמרו שלושתם.

נאנחתי ואמרתי "סבבה".

ברור. אני עוקב. אני צריך לעקוב. הכל ברור ומובן במצב ההזוי הזה, רק שאני לא הצלחתי להבין אותו. על כל פנים, הרגשתי צורך עז ובלתי מוסבר לציית להם. יחד עם העובדה שבדיוק העירו אותי משינה, שאני בעצם חולם ושאני מאוד נהנה ממצבים הזויים באופן כללי, זה לא היה נראה לי כל כך נורא אחרי הכל.

כשהגעתי לרחבה, נתתי מבט מלא רצינות בכותל, ספק חולמני ספק מרוכז, וחשבתי על מה שאני הולך לעשות.

השמש הירושלמית קפחה על ראשי, ורוח אב חמה, מזרחית, יבשה וקלילה נגעה לעיתים בפניי, מזרזת נפילתם של אגלי זיעה ממצחי. רבים היו מתפללים באותה עת. יום שני היה זה, וקולות צווחות רמות של חגיגות בר מצווה עלו מתוך הרחבה. פניתי ובאתי להיכנס לתוך המערה, מצידו השמאלי של הכותל. עצר אותי איש מזוקן ובעל משקפיים, לבוש כולו במלבושי שליחי חב"ד, וחדור באמונה ובתחושת שליחות שככל הנראה בזתי לה בגאוותי.

"אחי, הנחת תפילין היום?"

"לא". עניתי בכנות.

"אז בוא תניח, 5 דקות, תעשה מצווה...!"

"לא".

"מה? רק 5 דקות!!! איזה מין יהודי אתה?! בוא תניח".

"לא".

"אוי ואבוי, אם זה כך, אתה אבוד, רחמנא ליצלן".

חייכתי לעצמי, וחשבתי על משמעות האימרה שלו.

נכנסתי מהר לתוך המערה, מחפש בעיניי אחר האיש אותו הייתי אמור לחפש. הוא היה שם, מסתכל סביב, עצבני כולו. גם לו היה מה לעשות, והמעשה היה אמור להתבצע תוך 3 דקות מעכשיו.

אנשים נופפו מולי בקופות צדקה מרשרשות, מתפרנסים בכבוד מרגש האשמה ומחוסר הבטחון העצמי המקונן בלב הבאים. הקפדתי לבדוק שאני ממקם את עצמי בזווית שתאפשר לי לראות גם את האיש שחיפשתי וגם את הכניסה. הוא עוד טרם בחר את הקרבן החשוב. נראה שכרגע הוא מתלבט בין כמה אחרים, ויראה אותו כשהוא יכנס בעוד דקה. אני בינתיים נעמדתי מעל הבור המכוסה זכוכית, מנסה לחוש ברגליי את מידת הקושי שלה.

והנה הקרבן נכנס. נער כבן 17, שחור שיער וירוק עיניים, נמשים על פניו וכיפה מרושלת על שיערו המסורק והמסופר בסגנון המלנכולי האופייני לפתח המאה ה-21, ושגרם לי לצחוק לעצמי תכופות כשהייתי חושב עליו. על הסגנון, כן? בנים יפים היו גורמים לי לתחושות אחרות. הוא הגיע כנראה כאורח של בר מצווה שבדיוק נכנס עם ספר תורה בידו לקול המולת שירים וחגיגות. האדם שחיפשתי התקרב ובמראה מאיים הוציא סכין משרוולו והחל לזעוק זעקת אמונה כלשהי, למרבה האימה והפחד של כל אלה שדחפים עצביים הספיקו לעבור במוחותיהם ולקלוט את שעמד להתרחש, כולל הקרבן המיועד עצמו.

נעתי, בדיוק במיקום הנכון כדי לתפוס את ראשו של הרוצח-המיועד, ניצלתי את התנופה אותה לקח על מנת להמשיך במסלולו, ובעזרת רגלי הסטתי אותו משיווי משקלו, וראשו פגע בתנופה חזקה לזכוכית שמעל הבור, וניפץ אותה, לעיניהם המשתאות של כל הנמצאים. הסידן ועוצמת החבטה הספיקו כדי לשבור את הזכוכית, למזלי. נפלתי יחד איתו לתוך בור המים העתיק, ודאגתי לשרוט את עצמי כך שדמו ידע בדמי, ויעביר את המשלוח החשוב. זהו, דבר אחד כבר קרה, ועתה הייתי רק צריך להפעיל את המכשיר הארור ההוא. לא מצאתי אותו באחד הכיסים, בזמן הנפילה, וחששתי שמא הוא נפל ממני בהזדמנות כלשהי מתוך שלל ההזדמנויות של דברים קטנים וחשובים הנוטים ליפול מהכיסים. הגופה של האיש שחיפשתי נפלה ממש על ידי, ואני התחלתי לקלל בקללות נחרצות ביותר ולחשב בכמה ניוטונים של כוח אני עתיד לפגוע בקרקעית ולסיים כמו הגופה שלידי. או, סוף סוף מצאתי את הקוביה הארורה. הפעלתי אותה, ובקשת של צבעים מסחררים נעלמתי מאותו מרחב זמן, והגעתי לאחד מהיערות בסביבות ירושלים, שסביר שלא יהיו קיימים כבר שנים רבות לפני שאיוולד. אבל בתקופה זו, אלפי שנים טרם זמן קיומי המקורי, הם בהחלט עמדו שם, גאים ויפים, כבר מיליוני שנים, עתידים להיכרת ולהישרף בידי מין חצוף וצעיר שהיום קיים ומחר לא. היה כבר לילה.

לא ממש הזדרזתי שהיה עלי לעשות באותו הזמן, ועל כן הלכתי לישון. רק בליל המחרת אבצע את תפקידי. לרוע מזלו ולמרבה עצבנותי, העירני אריה מתרדמתי העמוקה. הוא בוודאי חיפש ארוחת ערב, ומצא דווקא אותי. מסכן. הבטתי בגודלו העצום יחסית לאריות שהכרתי אני, ולצבעי פרוותו ורעמתו הייחודיים. הוא נהם לעברי, מתכונן לתקוף. הושטתי אליו את ידי, ואלמלא קשת של צבעים מסחררים הדומה במידת מה לאותה קשת שהביאה אותי הנה שרפה ואיפרה אותו לגמרי תוך מחצית השניה, הוא בוודאי היה קורע אותי לגזרים בשיניו. מסכן. חבל היה לי להרוג חיה יפה ואצילה כל כך, ובייחוד אחת ממין שכבר נכחד מעולמינו. טוב, זו לא היתה ממש אשמתי- את עבודתי הייתי צריך לעשות.

ביום למחרת כבר הרגשתי את הקדחת שמשפיעה עלי, והתחלתי להצהיב. השתעלתי והקאתי במשך שעות, ושכבתי לנוח מעט לקראת חצות היום. קיוויתי שאחזיק מעמד לפחות עד הלילה על מנת שאוכל לסיים את תפקידי. לאחר כשעה שמעתי קולות אנשים ממרחק. ניסיתי להבין מה הם אומרים, אבל הם דיברו בשפה שודאי עברה מן העולם. כיוון שידע בתרבויות המזרח הקדום לא היה לי, נאלצתי לנסות לנחש מגמות כלליות באמצעות נימת השיחה- דבר שלא היה נכון גם הוא בכל מקרה, אבל זה היה הדבר היחיד שיכולתי לעשות. הצטערתי שהדברים ההזויים הקורים לי במציאות לא פועלים כמו סרטי המדע הבדיוני, שם נדמה שלגיבורים יש תרגומון אלקטרוני מובנה עם כל מסע בזמן.ניסיתי להיות בשקט ככל הניתן, בזמן שהם עשו את דרכם על ידי. ככל הנראה הם היו מתיישבים חיתים שנדדו מרחוק, מאיזור אסיה הקטנה. לא בהם אני אמור לפגוע. הם היו 5 אנשים מבוגרים, 2גברים ו-3 נשים, מלווים בכמה חמורים טעונים, כאשר על האחרון ישבו כמה ילדים. לזנב החמור במאסף היה קשור כלב בעל מראה מאיים. על פרוותו היתה מצויירת צורת שועל. ידעתי שזה קשור איכשהו לשלישיית הארורים שהביאו אותי הנה, אבל התיאוריות שלי לא הצליחו להסתדר כמו שצריך תוך כדי המחלה. הם חלפו מבלי לשמוע אותי, ואני שכבתי לישון. חבל שלא הבאתי שעון מעורר.

כמובן שהתעוררתי לפני הלילה, והייתי צריך להכין לי מצע של קוצים כואבים במיוחד על מנת שבטעות לא אירדם ואפסיד את מה שאני צריך לעשות, כמה שעות לאחר מכן. חיכיתי בסבלנות והתחלתי לחפש את הצלב הדרומי בשמים זרועי הכוכבים של אותו ערב בהיר בכנען העתיקה. ככה זה, אם אתה מצפה למשהו ואין לך משהו טוב יותר לעשות, נסה לחפש משהו שלבטח לא תמצא. כך עובר הזמן מהר.

הגיעה העת, והתחלתי את הספירה לאחור, כדי לתת לכל הקטע גוון קיצ'י משהו.

3...

2...

1....

ומהשיח הקרוב יצא לו הרועה האמור, שחום העור וירוק העיניים, לו ציפיתי. כאשר התקרב אלי, משכתי את ידי והפלתי אותו ארצה. חץ פילח את האוויר במקום בו נמצא ראשו לפני שניה, פוגע באחד העצים ונתקע. הרועה פלט זעקת בהלה, ואני הצמדתיו אלי וכיסיתי את פיו בכף ידי. לאחר כמה דקות הגיעו רודפיו, חיילים בלבוש כנעני כזה, שדמה ללבושם של אנשי השיירה שראיתי לפני שעות מספר, ושבשלב זה של המחלה כבר ממש לא עניינו אותי. הם אפילו לא עצרו, והמשיכו לדלוק אחריו.

הייתי כל כך עייף, ששקלתי פשוט לעשות את זה בכוח וזהו. אבל אני לא עושה כאלה דברים.

הוא צעק וזעק דברים בשפה שמית שוודאי נכחדה מן העולם, ושאני בוודאי לא הבנתי. חייכתי אליו. יכולתי לראות בעיניו, להריח בגופו, לשמוע בטון קולו, את שהיה קיים בי ובכעשירית מהגברים בעולמנו.

מתוך תאווה גרידא ומעט תחושת חובה, זיינתי אותו.

לאחר כמה שעות של גניחות ואנחות, הוא הלך לישון. הוצאתי את הקובייה הצבעונית, ונטלתי שערה מראשו. היא הכילה את כל מה שהייתי צריך להביא לשולחיי. התיישבתי וניסיתי לנחש את המטרה של כל זה, ביודעי כי לא אזכור כלום לאחר שאתעורר.

הדבקתי את הנער בצהבת. הנגיף בגירסתו המודרנית עוד לא היה קיים באותה התקופה, והיה מתפשט כאש בשדה קוצים באוכלוסיה האנושית. העם אליו שייך הנער יושמד. סביר להניח שנתבקשתי להביא את השערה בהיותה מכילה אלל כלשהו, גירסא לגן, שכבר לא היתה קיימת וחשובה מאוד לשועלים הללו. נדבקתי בצהבת, באופן שאולי לא היה מתאפשר במצב רגיל. אבל למה היה חשוב כ"כ הנער שהצלתי בעזרת הגברים של הכותל?

לשועלים פתרונים.

בעודי מהרהר, הבחנתי בלפידיהם של הכנענים עם סמל השועל מתקדמים לעברינו. לא זזנו מספיק מהדרך, וניתן היה להניח שבמהירות הנמוכה בה הם נעו עתה, הם כנראה יבחינו בנו. הבטתי בנער, שהחל להתעורר מהרעשים. הוא החל לרעוד ואמר שכדאי שנברח מפה, בשפתו כמובן, אך בסיטואציה הזו לא יכולתי לטעות בתרגום, ומחסום השפה נעלם. חיבקתי אותו, ונישקתי אותו על המצח. "יהיה בסדר" אמרתי, בטרם דחפתי אותו למרכז השביל, המום, כשכנעני השועל מבחינים בו. הנגיף יעבור כנדרש.

לחצתי על הקוביה הצבעונית, והצבעים הסתחררו שוב.

שלישיית השועלים סטייל השב"כ הופיעה מולי שוב. "איפה זה???" הם צעקו לעברי באחת. "קחו" אמרתי ברצון, והם נראו כעומדים לקבל אורגזמה ממה שהם ראו. הקוביה החלה לזהור, והם החלו להתלחשש ביניהם. הייתי סבלני עוד כמה זמן, אבל מעולם לא ניחנתי בעודף של התכונה הזו.

"זה בסדר?" שאלתי.

הם היפנו את מבטיהם לעברי, מצמצמים את עיניהם. "לך!!"

אז הלכתי.

קמתי באמצע הלילה. כוס עמק. נמאס לי לקום עם זיעה באמצע הלילה בקיץ הזה. מדהים שגם בלילה הלחות כל כך גבוהה. ירדתי למטה, בבוקסר, לשתות מים, וחשבתי על החלום המעניין שחלמתי שאינני מצליח להיזכר בו. תהיתי כמה פעמים זה קרה לי לאחרונה. העברתי את המים מצד לצד בפי בטרם גמעתי אותם, ופניתי לשוב למיטתי, ואז נזכרתי. פאק! שתיתי בצום!!! טוב נו, אלוהים לא באמת קיים, רק ההורים שלי, ובניגוד אליו, הם לא כל-רואים וכל-יכולים- אז זה לא יזיק להם. או אז, כשדפקתי אותה על המצח, הבחנתי בחתך די גדול בידי שלא היה לו ממש הסבר שתאם את זכרוני. מילא. בזמן האחרון אני ישן ועדיין מרגיש עייף. אני צריך להשתחרר.