בין זינוק לזינוק

בשעה טובה ומוצלחת סיימתי שנה ראשונה, ואת תקופת הבחינות הארורה, ואמנם מחכה לי קיץ עמוס בחינות ולימודים, אבל לא במרתון המטורף שהיה לי בחודש וחצי האחרון. אז יש זמן לנשום.

כשהלחץ יורד לי מהראש, אני מרגיש טוב. יש הרגשת שחרור כזו, הרגשת חופש. סימפטום נפוץ לכך הוא שפתאום מתחילים להסתכל על השגרה, על הבית שלך, על המשפחה שלך, על החברים, על כל מיני דברים קטנים וטיפשיים שלקחת כמובנים מאליהם ותמיד היו ברקע, ולראות כמה הכל טוב ויפה.

סוף כל סוף, אוכל לקרוא ספרים בנחת, לרוץ שעתיים, ללכת לחדר כושר, לראות טלויזיה, לישון שנ"ץ, ולא להרגיש רע על זה שיש לי דברים אחרים לעשות.

כמובן, יש לי דברים לעשות. חובות מרגיזות. אבל כמו הקואלה, שחייב לאכול אקליפטוס כל היום, אחרת הוא ימות- כי הערך התזונה של האקליפטוס מאוד נמוך, ולכן צריך המון ממנו- הקואלה עושה הכל בנחת ובשקט. בחיים שלווים ושקטים, עם הרגלים מאוד מסויימים, שאוי למי שינסה לשנות אותם.

הקואלה, כמוני, שונא מפרי שלווה. הם יכולים לתקוע מבט מאוד נזעם ומפחיד אם מפריעים להם, שמניס את אותם מפרי שקט. ואם זה לא עוזר, ציפורניים חדות במיוחד ונשיכות קטלניות תעשינה את העבודה.

כן, אנחנו רק נראים עצלנים, חמודים ובלתי מזיקים. אל תנסו אותנו.

אני אשתדל להיות קואלה בזמן הזה. כי אמנם יש הרבה מה לעשות, אבל אני חייב זמן להירגע, למלא מצברים.

לצערי, כבר היומיים האחרונים מאז הבחינה האחרונה חלפו חלפו ביעף.

לא הספקתי לעשות את מה שתכננתי לעשות- וזה למרות שהזמן היה קיים. הדבר רק מהווה ראיה חותכת ועדות נוספת לעובדה שחוקי הטבע והפיסיקה עצמם פונים נגדי שוב- והכל באשמת אלוהים כמובן, ששונא אותי סתם, רק כיוון שאינני מאמין בקיומו.

אם הוא היה קיים, אז הייתי אומר שהוא מתנהג כמו ילד קטן. אבל הוא לא קיים, אז אני איאלץ לומר לילד קטן כלשהו שהוא מתנהג כמו אלוהים.

מספר לא מבוטל מחבריי הגאים הם בעלי רגישות גבוהה לכל הסובב אותם. הדבר יכול להוות יתרון בתנאים מסויימים, ומועקה כבדה באחרים. ישנה תופעה, הנפוצה מאוד בקרבנו. שמה "דרמה קווין".

הדרמה קווין הוא הומו שיבצע דרמטיזציה לכל דבר אפשרי. כל מבט לכיוונו יהפוך לסיפור על "איך עשו לו עיניים והתחילו איתו", כל נחמדות כלפיו תהפוך ל"יחס מדהים", כל אי הסכמה איתו תהפוך ל"שנאה".

הם מורידים מאוד את סף הרגישות. חוויות החיים ככל הנראה משעממות מדי בשבילם, ועל כן הם לפחות נותנים יחס מוגזם לחוויות האלה, בתקווה שהן באמת תיהפכנה לכאלה. אבל הן לא. אלה בלונים. הזבוב ישאר זבוב, גם אם תנפח אותו לגודל של פיל.

הקש ששבר את גב הקואלה היה ביום חמישי לפני שבועיים, עת הייתי במצעד הגאווה בירושלים עיר הקודש והחרדים. חבר טוב שיחסיי איתו מורכבים עד אימה, ואינני יודע מדוע נתתי למערכת יחסים כזו בכלל להירקם, החליט לעשות לי סצינה מאיזו סדרה שהוא ראה בטלויזיה. איך אני לא מתבייש, גיליתי את פרצופי האמיתי, בלה בלה בלה. לי זה כבר באמת נמאס. ארגנטינה זה לא פה- לצילומי הטלנובלות נא לנסוע לשם.

הוא כמובן התחרט אחרי כמה ימים, אבל זה לא יחזור למה שזה היה.

אינני ממהר לכעוס באמת, ואני איטי אפילו יותר להתרצות מכעס רציני שכזה.

בשנת 2009, נדמה כאילו כל סף הרגישות האנושי עלה. בתכניות ריאליטי אינסופיות מנסים להדגיש עד כמה זה רציני, עד כמה זה וואו, זה ענק, זה גדול, עד כמה מה שההוא אמר על ההוא נוראי, ועומדים להדיח אותו ושיואו וואוו וכמה שההיא מדהימה, והכל כמובן הזוי והזוי והזוי, ואתה לא מבין ואין וסוף הדרך ואין מצב.

הכל קיצוני.

כבר לא מספיק לנו, צריכים לשלהב אותנו כדי שנשים לב, צריך להתאמץ ולהפוך דברים למגוחכים.

לא קרה כאן כלום. כל הדברים האלה ישכחו אחרי יומיים, ואנחנו נמשיך בשלנו. אבל אותי זה מעצבן. זה מוזיל אותנו. משפיל אותנו. מוריד מהערך של הכנות שלנו.

הנער יצעק "זאב זאב" בלי הפסקה, ולבסוף אף אחד לא יבוא. החופש ניתן לכולנו להתבטא, אבל היה נחמד לו היינו חושבים קצת בטרם היינו מדברים.

כמו בסקס, ברור שדרוש משחק מקדים, אבל כמה אפשר למשוך?? כולנו חיים בסרט פורנו. ובכן, אני לא מוכן!

על כאלה שטויות, חבר מהצבא איבד את חברתו לטובת "שחרור מיני". הם היו חברים 5 שנים. אבל היא רצתה "לנסות משהו חדש". זונה. רק השתחררה מהצבא ואיבדה את הצפון. אף פעם לא אהבתי אותה.

"תגיד, אתה בא לקניון?"

"ב-5, סבבה?"

"סבבה".

באתי, והוא הדליק סיגריה, הרגל מגונה שרכש בצבא. מזל שהוא ויתר על קצונה בזמנו, והגיע להיות רק מ"כ, כי ככל שאתה מתקדם שם בצבא אתה רוכש יותר ויותר הרגלים רעים, עד שכולך הופך להיות אוסף של זיוני שכל ושקרים אחד גדול. ואז אתה עלול למצוא את עצמך פוליטיקאי, רחמנא ליצלן.

"ממצב?" שאלתי, והוא ענה "האמת שלא טוב".

אני חייב לציין, שאני אוהב אנשים כנים. שאלתי מה שלומו, והוא ענה לי בכנות- כי באתי לדבר איתו על זה. לעומת זאת, אני לא סובל אנשים שאני בא ושואל אותם מה שלומם כי בזה מסתכמת מערכת היחסים שלי איתם, והם עונים תשובה מסתורית משהו, אבל כשאני מתעניין יותר הם עושים "לא, לא משנה. אני אמות, זה בסדר" או משהו בסגנון, ומסרבים לניסיונותיי לבדוק מה שלומם. אז בשביל מה....?

הוא היה מחוספס כזה. וזה טעים לי מאוד, אבל הוא היה סטרייט.

דיברנו על כמה הוא ממורמר וכמה זה כואב לו וכמה היא זונה וכמה הוא לא מבין. זה היה כמה שעות.

ואני אמרתי לו שהוא צודק ברגש שלו, ולדעתי גם בהגיון, אבל כאן ועכשיו זה המצב.

אחרי שהוא פרק, בעיקר אני דיברתי. תמיד הוא בא לדבר איתי, הומו "סטרייטי" שכמותי, שאפשר לדבר איתו, אבל גם רגיש מספיק. כשאני מדבר הרבה, זה מרגיע אותו. ככה זה היה גם בצבא. היו לו דמעות בעיניים החומות שלו, והוא היה נראה ממש יפה בשקיעה הזו.

"עכשיו זה הזמן שלך להנות" אמרתי.

"כן"

"לחזור למועדונים, לזיין שוב..."

"כן, אתה צודק"

"אתה יכול לנסות גם בנים אם אתה רוצה. אני מוכן לעזור לך"

"שתוק"

"סליחה".

אני באמת מקווה שאזכה לבצע גיחה לחו"ל החופש.

ושאמצא איזה בחור חמוד ללכת איתו לים ושימרח לי קרם שיזוף על הגב.

ושאגלה משהו ממש מגניב במחקר שאני הולך לעשות בקיץ באוניברסיטה.

ובינתיים, אלך לי לחדר הכושר.

שבת שלום!