בין זינוק לזינוק

שבוע וחצי אחרי.

כבר הפסקתי לנסות להבין למה זה משפיע עלי כל כך.

אני מנסה פשוט להמשיך, למרות שבאמת קשה.

יש לי צורך במרכז הגאה, יש לי צורך בקהילה. וזה לא ממומש.

הייתי כל יום שם. ניסיתי לעזור במה שאני יכול. בעיקר דיברתי עם בני נוער. ביקרתי פצועים. הייתי בכל העצרות. קצת יותר מדי פוליטיקה והון פוליטי שעושים על הדם של אנשים מצד אחד, אבל מצד שני, יש אמירות שעוד לא נאמרו- "שוויון זכויות", למשל- ששמעתי את נשיא המדינה בכבודו ובעצמו אומר. אלה דברים שלא היו, והנה, עתה קרה הדבר. וטוב שכך.

השבוע כולו עבר עם חברים- הרבה ביחד, הרבה משפחה, הרבה חברים, הרבה חיבוקים, הרבה קהילה. כן, אני אומר הרבה "קהילה" לאחרונה. פתאום הבית נראה לי מקום לא משהו בכלל. מקום שאינני שייך אליו.

עשיתי שבת אצל חברי הטוב ביותר, והיה מאוד כיף ונעים אצלו. ואפילו יצאנו בשישי למסיבה, לפרוק קצת.

מצאתי עצמי בוכה לפני העצרת בשבת.

מה אני לעזאזל עושה? באיזה עולם אני חי? למה אני צריך להפגין על הדברים האלה?

וזו שאלה שלא שאלתי עצמי ממזמן.

המאבק תמיד היה חלק מהחיים שלי.

כנראה שנפגע המקום התמים האחרון אצלי, ולכן אני מגיב כך.

נשאתי את דגל הקשת הגדול שקיבלתי כל העצרת, ונופפתי בו כל אימת שרק הייתי יכול. הייתי לבוש חולצה של איגי, ומעוטר בסמלים. כאבו לי הידיים, אבל היה בי עוד כוח. הרגשתי, ובמובן מסויים עודני מרגיש, שאין דבר החשוב לי יותר מזה.

במוצ"ש ישנתי אצל ע'. את ע' הכרתי במרכז, עובד חתיך ביותר, בן 25, שפלירטט איתי לא מעט. בליל הרצח, היינו די קרובים. למעשה, ההימצאות שלי במרכז, מקום עבודתו, איפשרה למשהו לקרות בינינו. התברר לי שיש לו קטע עם דובים-מבוגרים-סאדו-מאזו, ועוד כל מיני דברים מפחידים. ראיתי 8 אנשים שעלו עליו באיזה בר. לא נעים.

אבל בימים הוא היה איש שיחה מצויין, והעיניים שלו הסגירו תמיד את טוב הלב שנקבר שם איפשהו, מתחת מעטה של חיים קשים. אני לא בדיוק על ה"דרישה" שלו למראה חיצוני, אבל בכל זאת הוא נדלק עלי, ואני עליו.

כשישנתי אצלו, הכל קרה מאוד מהר. יש לו דירה מסריחה משהו בדרום-מרכז תל אביב. זיינתי אותו, חק חזק, ונהניתי כמו שלא נהניתי הרבה זמן בחיים שלי. ללא ספק, אחד מ-10 הסקס הטובים ביותר. ולו רק בגלל הגוף הנהדר שלו.

היתה שיחה טובה אחרי זה. הוא סיפר לי דברים מאוד קשים. הוא נגמל מסמים, נזרק בגיל צעיר מהבית, סקסוהוליק, נרקוהוליק, וורקוהוליק, אלכוהוליק. לא נעים בכלל.

וזה עושה לי את זה, כל כך כל כך....

הוא ממש לקוח מסרט הוליוודי- צעיר חתיך שסבל בחיים בצורה מוקצנת כל כך, ומאבד את השליטה בחיים בצורה מוקצנת כל כך.

האם אוכל לעזור לו?

וכן, נראה לי שהתאבססתי. ושהתאהבתי קצת.

יש לי סיכוי עם כזה בנאדם בכלל? זה טוב לי? האם אוכל לשנות אותו? האם הכל כדאי?

אוף. קשה לומר.

והוא גם עזב את העבודה, ועבר לעבודה אחרת. עכשיו אני לא יכול סתם לפגוש אותו במרכז. וזה מטריף אותי. ויותר גרוע- זה מטריף אותי שזה מטריף אותי.

איך להמשיך מכאן הלאה?

כשחזרתי הביתה, ביום ראשון, התברר לי שמדברים עלי הרבה. הרבה מהמשפחה שאלו וחקרו את אמא שלי איפה לעזאזל הייתי בשבת. והיא נלחצה מאוד, ותיכננה כבר להחזיר אותי לארון לגמרי. היא אמא שלי, היא יודעת על מה לנגן. אבל זה כבר לא יילך. האיום הגדול ביותר- שיזרקו אותי מהבית- כבר לא עובד עלי.

אני אסתדר, ויהי מה.

והנה מתחילים להם שוב מועדי ב' בשבוע הבא. החיים הטובים נגמרים.

רגשות מעורבים כל כך....

קיבלתי סחרחורת.