בין זינוק לזינוק

ולפעמים אני רוצה לבכות

בוכה מבפנים

רוצה גם מבחוץ להזיל דמעות

אבל כבר גמרתי אותן לפני שנים.

ולפעמים אני לא יכול להקשיב

למילים של נחמה, גם אם יש בהן הגיון

גם אם הן יוצאות מחבר חביב

מבחינתי זה עדיין בזיון

הנה סטיתי ממסלול ישיר

מנוף להגשמת חלומות

פניתי במחלף מהכביש המהיר

ומצאתי את עצמי מחפש חניות

איך אוכל להביט בפניהם של אלה

שעד אתמול הייתי להם יריב ראוי

איך נפלתי באורח פלא

שמי הזוהר נעשה דהוי

ותמיד יגידו אנשים

"כן, זה ההוא שנפל"

יעשו לי חיים קשים

יביישוני בנקל

ולפעמים אני מסתכל במראה

ולא אוהב את מה שנשקף

מי ימשך לכזו צורה

על איש לא אהיה מועדף

ורבים שרצו לא אומרים לי כלום

בעיקר כאשר אני לבד, עושה ביד

והם כבר לא שווים מאום

אם מכולם לא נשאר עימי ולו אחד

הכל נכון, הכל צודק, הכל מתאים

אולם מדוע לא אזכה בחיי ולו פעם לפחות

להיות כל יכול כמו אלוהים

או למצער לחיות חיים נטולי דאגות?