בין זינוק לזינוק

פעמים רבות אני חוזר ללילה ההוא.

שמעתי המולה מסביב, יותר מהרגיל, אבל החוש העירוני, שנולדתי איתו והתפתח במין האנושי ממש במאה האחרונה, אמר לי להתעלם. החוש העירוני סובל הכל. כדי להיות מסוגלים לתפקד נורמלי בסביבה עם כל כך הרבה גירויים, אתה מקהה עצמך לגירויים, לבד אלה שמעניינים אותך. כך תוכל ללכת בלב תל אביב, עם מיליארד אנשים סביבך, וללכת בלב אנטארקטיקה, והבעת פניך תהיה בדיוק אותו הדבר. כאילו אין אנשים סביבך, גם כשהם שם.

בלילה ההוא המשכתי למועדון. אספנו חברים שבדיוק יצאו מהברנוער, והלכנו. התחילו להגיע שמועות, מאלה שהיו שם, שהצליחו למלט עצמם מהתופת. בהתחלה ביטלתי, הייתי אדיש.

מישהו צריך לחקור את האדישות הזו, מאיפה היא באה לנו. "10 הרוגים בשטפונות באיי פיג'י". מה זה אומר לכם? אני מתערב שכלום.

גם לי זה לא אמר כלום בהתחלה, אבל לאט לאט ההבנה החלה לחלחל. ההבנה מחלחלת, והבנו שתכניות הערב שאמורות לא לסבול הפרעות כנראה תשתנינה. משהו קרה, משהו רע. הלכנו לשם. ואז הלכנו מהר לשם. ואז רצנו.רוטשילד מעולם לא היה ארוך יותר, רוטשילד הקצר, זה שכל בילוי אני רוצה לעשות אותו שוב ושוב, לפני שאני נפרד מחבריי הטובים. אנשים עוד הסתכלו עלינו במבט שואל מהצד. "אתם רצים ברוטשילד?". אצלם ההבנה עוד לא חילחלה. הבעת הפנים שלנו נעשתה אפורה יותר ויותר, מקבלת את זה שהמצב נעשה רציני יותר.

ואז הפרטים התבהרו. נכנס אדם, התחיל לירות, ואנשים נרצחו ונפצעו. כמה, ומי, לא היה לי מושג. לאף אחד לא היה מושג. הפרטים משתנים בלי הרף. אנשים צועקים מסביב, מתקשרים, מסתובבים, מסתכלים, מתחבקים, המומים. המומים. המומים.

לא ידעתי מי, אבל ידעתי מי אלה יכולים להיות. אנשים שאני מכיר.

מה עכשיו?

לפחות שעה נשארנו שם ליד קפה הילל, בפינת רוטשילד נחמני. העברנו רגעים ראשונים של הלם עם חצי עולם.

 ואי הוודאות אכלה אותי. מי לעזאזל נפגע?? מישהו מת??? מישהו שהכרתי מת??????

 האלימות, המוות, הגיעו למקום, לפינה, לעולם בחיים שלי, שלא חשבתי שהם יגיעו אליו. לא נתפס.

הפה שלי היה פעור, ונשאר פעור במהלך היומיים שלאחר מכן.

לאחר כמה זמן, זה כבר התחיל להטריד. ידעתי שאין לי מה לעשות שם. אני, בניגוד להמון אחרים, יותר מחובר לפן הקהילתי. ידעתי שכשאלך למרכז הגאה, אמצא שם משהו טוב לעשות. משהו פרודוקטיבי.

הנפשות הפועלות והמתמסרות והטובות של הקהילה שלי כבר החלו להגיע בהמוניהן.

היה המון בלאגן, לא ממש היה מובן מה צריך לעשות. הגעתי לסוג של חמ"ל שם, שהוקם פתאום.

מעל לכל הרעש, צעקתי "מה צריך לעשות עכשיו?".

לא ממש ענו לי. ואז שוב צעקתי. ושוב.

"צריך להחליט שהולכים לשם" "אין אישור לעשות כלום" "צריך לעשות הפגנה" "אין בכלל אישור של המשטרה" "הרוצח אולי עדיין מסתובב שם, עדיף שלא ללכת לשם" "הוא יכול לבוא לפה, צריך לא להתקהל כאן"

בלאגן. אנחנו במשבר.

בסופו של דבר, אין עלינו. באמת שאין עלינו. אז כולם הבינו מהר מאוד שלא עוזר לצעוק.

"אני הולך להביא משם לכאן כמה שיותר אנשים" אמרתי.

זה היה הדבר הנכון שיש לעשות.

הלכנו חזרה לרוטשילד. שם כבר התאספו פעילי שמאל, שהחלו להכין שלטים ולצעוק סיסמאות- הפגנה ספונטנית. ההקשר, והתכניות שלי, הצביעו לכיוון של מצעד. מצעד לגן מאיר. כמה דיבורים של אנשים חשובים שהיו שם, וזה קרה. מצעד גאווה, אך הפעם, אבל ומוכה יגון. לא שירים ולא מוסיקה, רק צעקות. משטרה מאחורינו, מצדדינו, מלפנינו.

לא הספקתי לבכות, וכבר אני כועס. צועק את הסיסמאות של כולם. עלתה לי אחת באמצע, ולחשתי אותה לצעקן הראשי. זה היה קליט, לא תפס את הבכורה, אבל בהחלט עבד.

"רצח ילדים- לא רצון של אלוהים"

מפתיע מעט, בהתחשב באתאיסטיות שלי. אבל זה מה שיצא.

אז לקחנו את כולם למרכז הגאה, דרך רוטשילד, אלנבי, המלך ג'ורג'.

ראיתי את אסי עזר, ניצן הורוביץ, שיראזי. סוג של ייצוג מלא כמעט.

מאות הגיעו למרכז. וגם סתם תל אביבים, במכנסיים קצרים וגופיה, כפכפים וכלב נאמן שרגיל בבני אדם ובמוזרויות שלהם, תל אביבים שקל כל כך להגיד עליהם דברים רעים, אבל נשארים רק עם דברים טובים. אוהבי חיים.

התקהלה אסיפה. אנשים התחילו לדבר. קצת פוליטיקה. קצת יותר מדי פוליטיקה. רגע, משהו התפספס. איפה הדמעות שלי? אבל עדיין הייתי בהלם. ככה גם לא שמתי לב איך עפו לי 6 שעות. שולחנות עם מים. מדריכים באים. אסיפות קומה עליונה. צעקות על מי שמדבר. לא מספיק. לא מתאים. מאוחדים בעד, מאוחדים כנגד. בלה בלה בלה.

הייתי רובוט.

רק כשהקפיצו אותי לתחנת הרכבת, ברבע ל-4, היה לי זמן לחשוב על איפה התחלתי את הערב ואיפה סיימתי אותו. עברנו ליד הברנוער. סרטי "משטרה" מודבקים בכניסה למקום שלא היו אמורים לדעת על קיומו בכלל, חוץ מכמה ילדים שאין להם מקום אחר בעולם להיות בו הם עצמם. וזה מה שקרה. כאלה ילדים בלילה הזה נפצעו, נרצחו. למה בכלל? איך זה קיים בעולם שלנו?

הגעתי לתחנת הרכבת. היו עוד 20 דקות עד שהיא תגיע. התיישבתי על הספסל, והתחלתי לבכות.

כשהגעתי הביתה, פתחתי את אתרי האינטרנט, להתעדכן. אולי יש שמות. אולי יש משהו חדש. בפייסבוק, מיליארד תמונות פרופיל התחלפו לדגלי גאווה. דגלי גאווה בגירסה האבלה, עם פס שחור. כזה שלא קיים בכלל בקשת אמיתית.

החזקתי את עצמי ער, לראות את הדיווחים הראשונים של הטלויזיה על מה שקרה, בבוקר, ב-7. חבל שנשארתי. ערוץ 10 היו עוד בסדר. אבל באמת שלינוי בר גפן הסתומה הזו, עם חיוך מפגר וטענה של "בכל זאת צריך לחייך!" שרפה לי איזה פיוז, והטמבל הזה לידה, אורן וייגנפלד, סייג לחכמה שתיקה, מזיין את המוח במשפטים שמנסים להציג אותו שנון או חכם וגורמים לכל כך ההיפך. מטמטם.

ואז, דיברתי עם אמא שלי. קיבלתי אהדה. זה הטוב ביותר שיכולתי לבקש.

הלכתי לישון ב-7 וחצי. לא הצלחתי. ב-9 וחצי כבר קמתי מהמיטה, ויצאתי למרכז הגאה. הדרך הארוכה והמתישה בדרך כלל עברה מהר. פה פעור. שמישהו כבר יוציא אותי מהסרט הרע הזה. כבר ידעתי מי נרצח, מי נפצע ואיפה. הגעתי. לא ממש ידעתי מה לעשות, כמו הרבה אחרים שפשוט רצו להתנדב. כל אחד נרשם במזכירות ואמר מה הוא יודע לעשות הכי טוב. ולא, לא היה עודף של שחקנים, ספרים, זמרים או רקדנים.

הפגנה ברוטשילד. בעיקר אנשי אופוזיציה היו שם. נצמדתי לאיזה עץ בשיא החום כדי לנסות לראות את הדוברים. לא ממש הצלחתי.מה לעשות, בחירות אחרונות הפסדנו. אבל שמענו שם דברים שנאמרו לראשונה, והיו צריכים להיאמר כבר מזמן. קיבלנו חיבוק, ללא ספק. אנשים בחליפות שחורות ומשקפיים שחורים עוד יותר צצו להם על ידי, ובמהירות הבזק ומשום מקום יצאה לה מרכב שחור ממש על ידי ציפי לבני. היא דיברה לעניין. אהבתי אותה מאוד באותו הרגע.

שאר השבוע עבר במרכז הגאה ובבתי חולים. מצבים הזויים לחלוטין, בו הורים של ילד מסרבים להגיע אליו, ואנשים זרים מוחלטים מגיעים בהמוניהם ומציעים לו בית, אוכל, כסף. ילדים שיצאו מהארון בגלל זה. ילדים שעל הדלתות של החדרים שלהם בבית חולים תלו המשפחות שלהם, כשהם הגיעו רק אחרינו לשם, שלטים הנושאים את הכתובת "אין כניסה להומואים".

תודה רבה.

לא היה אכפת לי כבר ממצלמות. הופעתי כבר בטלויזיה, באינטרנט, בעיתון. בקטנה.

במוצ"ש, נפגשנו במרכז, ובכינו. הכל עלה לי שוב, שבוע אחרי. יצאנו, כארגון נוער גאה, לכיכר רבין. ארגון שלא צועד, ארגון שלרוב שקט ודיסקרטי, ארגון בלי חזון לשלום עולמי או צדק אבסולוטי. פשוט אנשים שרוצים לחיות. וזה היה יפה יותר מכל מצעד נוער שהשתתפתי בו. קיבלנו המון צפירות תמיכה מרכבים חולפים. דמדומים של ילדים יפים עם חולצות לבנות וכיתוב צבעוני, דגלי גאווה בידיהם, עוברים בנוף העירוני של תל אביב. באמת שזה אחד הדברים היפים.

 ואז הגענו לכיכר. קרובים, חברים, כל הקהילה שלי. אנשים שאוהבים אותי, שאני אוהב אותם, שאיתם אני חי ושאיתם כיף לי ואני מבלה את הזמנים הטובים ביותר שלי. אנשים שפשוט מבינים עניין.

עלו ודיברו וירדו הרבה אנשים. חלקם היו ראויים להישמע וחלקם לא. ממש כמו הקשת, המון צבעים. חלקם מתאימים וחלקם לא. אבל כולם שם. כמו שצריך. הנפתי דגל גאווה ענק, מורם וגאה לו, מסתיר ומסתבך ומציק לאנשים אחרים בראש, אבל ככה הוא. בכל פעם שהיו מחיאות כפיים, נופפתי בו לצדדים, והוא התבדר ברוח, גבוה גבוה, וכולם הביטו בו, קיים וחזק וגבוה.

ואז זה נגמר.

אבל הסיוט שלי לא נגמר. שני אנשים איבדו את חייהם, אחרים צולקו לכל חייהם, פיזית ונפשית, ולי נדפקו המבחנים והציונים והמחקר והיחסים עם ההורים. ודברים נעשו גרועים יותר ויותר מאז, למי שקרא אותי כאן לאחרונה.

והגיע היום בו לפני שנים רבות נרצח במקום שקט בארה"ב ילד כל כך יפה, מתיו שפרד שמו. נשמתו יצאה בייסורים רבים ומרובים. רק על עצם היותו הומו. וזה אני שיכולתי לסבול את זה במקומו. וזה אני שיכולתי להיות שם, ושיטווחו ויטבחו בי, שמחומר חי אהפוך לדומם, בזוי, מבוזה, עם פנים הגוף שלי שפוך החוצה, לעזאזל.

והנה באותו היום מודיעים הודעה, על הבן בליעל חסר השם שגרם לכל זה מלכתחילה, ביריות האקדח שלו. צו איסור פרסום חל על זה.

אני יודע שזה מסקרן,

לכן רק אומר שכשיש צו איסור פרסום, אני חושב שאסור לפרסם את מה שצו אמור להסתיר. לדוגמא, מעצר של חשוד.

גם אם הוא חרדי, גם אם הוא ימני קיצוני כהניסט, גם אם הוא עולה חדש מארה"ב, גם אם הוא מירושלים, גם אם הוא חשוד בעוד עבירות, גם אם מצאו לו מחסן תחמושת בבית. גם במקרה כזה, יש צו ואסור להגיד דברים.

שומר נפשו נמלט, שומר נפשו תמים

כי אין בעיר מקלט, ואין בה רחמים

חוזה לך ברח, חוזה לך ברח

הלילה הוא אפל כל כך

את הרגשות שהרגשתי ושתיארתי כאן, כבר פרקתי, והתמודדתי, לקחתי את הטוב, זרקתי את הרע. לא עד הסוף, אבל במידת מה.

אבל מה אני עושה עם רגש הנקמה?