בין זינוק לזינוק

כמה טוב שבא החורף.

הייתי רוצה להיכנס לתרדמה.

תוכננה שבת ביתית לחלוטין, שתוקדש ללימודים ולזמן איכות עם עצמי. החורף עשה לי חשק להתכנסות פנימית, וגם הוריד לי את החשק ללמוד.

פתאום, הצבעים נעשים כהים יותר, המציאות אמיתית יותר. בחורף, אני מרגיש חי הרבה יותר.

בלילה, כשכולם הלכו לישון, חיפשתי מה לעשות. השתעממתי, אבל נהניתי מתחושת החורף. קר לי! כמה התגעגעתי לזה...

לפעמים, אני מתחיל לפתוח מגירות ודלתות. הרבה פעמים ניתן למצוא משהו בעל ערך שדחפת לשם מבלי משים, משהו שבדיוק אתה צריך, משהו שטוב שנזכרת בו.

אתמול, הוצאתי מהמגירה את האלבום של אחותי הקטנה, כשהיתה תינוקת.

איזו חמודה.

הסתכלתי על תמונת החיוך שלה, אולי היחידה שהיתה לה. בכמה נוספות ניתן לראות ספק חיוך, וביתר פשוט קשה לחשוב על כל מה שהיא עברה, כי הבעות הפנים שלה מעידות על סבל.

תמיד הייתי חשבתי לעצמי, כמה סבל עברתי בחיים שלי, עד שהגעתי לשלמות עצמית פנימית. חשבתי, עוד כשהאמנתי באלוהים, שהוא עוד ינקום בי על שעזבתי אותו. צרה שעוד לא ידעתי ונסיון שלא התנסיתי בו, היה אח קטן נכה. מאוד חששתי מזה, בזמנו.

אמא שלי ובעלה ניסו להביא ילד נוסף לעולם. אנחנו היינו שלושה, אבל אתם יודעים, עסקי פרו ורבו. לאמא שלי היו כל מיני בעיות פריון, אבל בסוף היא הצליחה. הרחם שלה לא היה משהו, בטח בגילה, ושק העובר נקרע לה. היא אושפזה בבית חולים החל מהחודש הרביעי להריון.

אני הייתי בערך חודש לפני גיוס, והוטל עלי למלא את תפקידי הבית, ולדאוג לאחים הקטנים שלי.

לאחר בעיות רבות, סיבוכים רבים וסכנת חיים לה ולעובר, אחותי נולדה בניתוח קיסרי, בחודש החמישי, במשקל 700 גרם. קצת פחות מכיכר לחם שחור.

ביום המחרת התגייסתי.

בעיות רבות היו לה- במערכת העיכול, בלב, בריאות, והיא עברה ניתוחים רבים. אמא שלי נשארה בבית החולים ימים רבים. אחותי היתה בסכנת חיים זמן רב כל כך. במקום שמחה, היה המון בכי. המון המון.

ל היה חשוב לשאול, אם היא תקינה שכלית וגופנית. "כן, ברוך ה', הכל בסדר מהבחינה הזו" ענתה אימי. נרגעתי. אמנם בשלב הזה כבר לא חששתי כלל מאח או אחות נכים (פיזית או מנטלית), אולם לפחות לא קרה שום דבר בגללי.

אני נאלצתי להכין אוכל לשבתות, כשחזרתי הביתה. בטירונות, נעשיתי חייל רע, כשרציתי לצאת כל הזמן בכל השבתות. עשיתי כמה תרגילים, וכמה חיילים נאלצו לסגור שבת במקומי. אבל לא היה אכפת לי. שתזדיין השבת שלהם. היה לי בית לדאוג לו.

לבעלה של אמא שלי היה די קשה. הוא לא בנוי לדברים האלה, אז הוא פשוט לא התערב כל כך. אני כמעט ולא הייתי בבית, ואחיי הקטנים פשוט פרקו עול. אמא שלי עשתה לילות כימים בבית החולים, רואה מבין דמעות, בוכה תמידית.

הבית הלך ונהרס. זה גבה מאיתנו יותר מדי כוחות. כל ביקור שם, בבית החולים, היה הורס אותי. דבר קטן כל כך, שסובל כל כך הרבה.

לאחר כמה חודשים, אמא חזרה לישון בבית כמה פעמים בשבוע. התחילה להיווצר שגרה של ייאוש ותקווה לסירוגין, תפילות ותהילים וציניות ואירוניה וחיוך עקומים ובדיחות בעלות אימפקט זמני בלבד, כי אחותי תמיד היתה שם מאחורה בראש.

קיבלתי כמה ימי חופש בחול המועד פסח, וחזרתי הביתה שמח כשהודיעו לי את זה. אימי ובעלה לקחו את אחיי הקטנים ללונה פארק, יחד עם כמה בני משפחה נוספים. קצת פריקה. היה לי בית משלי עד 10 בערך, כשהם היו אמורים לחזור.

ההורים שלי חזרו די מוקדם, ללא אחיי הקטנים, בערך ב-6. פתחתי את הדלת, וראיתי הבעת פנים עליהם, שהלחיצה אותי מאוד. ידעתי שמשהו קרה, משהו רע.

"הרופא קרא לנו מהדרך, לדבר איתנו."

"ו....?" שאלתי.

"היא חולת תסמונת דאון".

ושניהם פרצו בבכי.

חשבתי על אלוהים ועל הנקמה שלו. הרגשת קבס חזקה ביותר עלתה בי.

רצתי לשירותים, והקאתי את נשמתי, כמו שלא הקאתי מעולם.

"מה? איך...?"

מסתבר, שהיא היתה כל כך קטנה כל הזמן הזה, ולא ראו את הסימנים הפיזיים של המחלה עליה. בדיקות דם לא לקחו ממנה, כיוון שמרוב כל הניתוחים, במשך כמה חודשים זרם בה דם שאינו שלה בכלל. אבל בבדיקת הדם הראשונה התגלה הסממן שאיננו מוטל בספק. יש עוד כרומוזום, שלישי במיקום שכל כך מעלה חשש, בכל אחד מטריליוני התאים בדם. טריזומיה 21, התסמונת ע"ש דאון.

היה קשה לי לראות את בעלה של אימי, אבי החורג, בוכה. היחסים בינינו היו רעים בדרך כלל, והיה לי קל להמשיך את הדה הומניזציה שעשיתי לו עוד בילדותי, באופן מושתק ומודחק יותר. עד עכשיו. הוא באמת לא יודע להתמודד עם דברים כאלה.

נסעתי לבית החולים, להיווכח במו עיניי. עיניים יפות וגדולות, אולם מלוכסנות קמעא, ללא ספק. הלשון השתרבבה החוצה. הזרת מחולקת ל-2  פרקים, לא ל-3. אף יפיפיה, לא יהודי במיוחד. איך לא ראיתי את זה קודם?

חיבקתי אותה בקושי, דרך כל החוטים והמכשירים. אני אוהב אותה כל כך, בכל מצב.היא הסתכלה עלי וחייכה. מי יודע מה חשבה.

מאותו זמן והלאה, הדברים רק הידרדרו. בעלה של אימי נעשה מרוחק, שקע בעבודה. אמא שלי היתה כל הזמן בבית חולים. מרוב דמעות, הראייה באחת מעיניה נפגעה.

ידענו והכנו את עצמינו למצב של אחות שתהיה בבית, עם תסמונת דאון, נכה בהמון מובנים פיזיים גם כן, עם חובות טיפול עצומים. עוד לא חשבנו על המשמעות בכלל, על החיים שלנו.

ככל שהזמן עבר, מצבה של אחותי נעשה גרוע יותר ויותר. לא בטוח כלל מה סיכוייה לחיות למעלה משנים בודדות. לאחר קרוב לשנה, הדברים החלו להתפוצץ. עברתי לגור בבסיס, בעלה של אימי כמעט השתגע, וניסה לריב איתי על כל דבר. אמא שלי נעשתה לרוח רפאים. זה גבה ממנה מחיר שלא היה לה יכולת לשלם בכלל.

הגעתי למסקנה- עדיף שהיא תמות. עדיף לה שהיא תמות. עדיף לנו שהיא תמות. היא כבר לא זיהתה את סביבתה. יותר מדי ניתוחים, חמרים, תרופות, צלקות. היא התנפחה מאוד. כמה מאצבעות רגליה קיבלו נמק, ונעשו שחורות. כנראה שיהיה צורך לכרות אותן.

הבית נהרס, אנחנו נהרסנו, המשפחה שלי נהרסה לגמרי.

אחי נעשה חולה מאוד באותו חורף, לפני 3 שנים. נותרתי בבית עימו שבוע שלם. ביום ראשון חזרתי לבסיס. הסתבר שנדבקתי ממנו, ושלחו אותי הביתה ל-3 ימים. ביום רביעי בבוקר, חזרתי לבסיס.

קיבלתי טלפון בערך ב-8, מבעלה של אימי. "היא נפטרה".

העולם הסתחרר עלי. נשברתי כשמפקד הבסיס שאל אותי מה קרה. סידרו לי הסעה הביתה מהבסיס. התחלתי לחשוב פרקטית, מודעות אבל. לאט לאט כולם עיכלו ועזרו. מצב מיוחד, שבירת שגרה, התחילו להגיע אנשים. מסתבר שלפי ההלכה, לא היה צריך לשבת עליה שבעה באופן רגיל, כיוון שהיא נחשבת לנפל. נגיד.

בהלוויה, רב ש"סניק מטומטם החל לדבר על גלגול נשמות וכמה שזה צודק ובסדר ובעצם למרות שזה רע, זה טוב, ואלוהים כמובן מסדר ככה את הכל ושאר ירקות. לא ממש הקשבתי, די הכרתי את זיוני השכל הללו, וחשבתי על השנה שעברה. על כל כך הרבה אנרגיה, בכי, דמעות. על כל מה שקרה לנו.

כן, רבותיי, מותר להפיל. זה בסדר, זה מצויין. לא חסרים בני אדם בעולם. ולא, בן אדם שעוד לא נולד, ושלא ברור מה יעלה בגורלו, מה סיכוייו לשרוד, לאיזה הורים הוא יגדל, אם הם בכלל ירצו אותו, מה תהיינה איכות חייו ורמת חייו, במיוחד בזמן כמו היום, בו החברה והמדינה מתנערות מאחריות על חבריהן ואזרחיהן- הוא לא עדיף- פשוט לא עדיף- על בן אדם וזוג ומשפחה שלמה, שכבר חיים, נושמים, מנהלים את חייהם, ושאם מאוד ירצו, יוכלו להביא ילד אחר לעולם- שכבר נולדו.

שנה עברה, ונותרנו בהפסד. אוברדראפט מטורף שנגרור עד לסוף חיינו.

אנשי החברא קדישא עבדו כרגיל, אם כי מותו של ילד ודאי שונה, אפילו מבחינתם. הדחפור הוציא את מירב החול, עד לעומק של כ-2 וחצי מטרים. היה ניתן לראות מבעד לכיסוי את תווי גופה.

לכולם היה קשה, אז ניגשתי אני לקחת את האת כדי לכסות החול. שוב ושוב, לחפור עם האת, להרים חול, ולזרוק על אחותי הקטנה המתה. כאילו עשיתי עבודת גננות. מי יודע, אולי הפה שלה פתוח מעט, העיניים גם.

האדם החי היה סוגר מהר את העיניים מפני החול, גם את הפה. זה היה מגרד לו. אבל כשמתים, זה כבר לא משנה. הסתכלתי עליה- כבר לא יגרד לה. אדם עם פוטנציאל לטוס לחלל, להביא ילדים לעולם, לשיר לצייר לרקוד לשחק ליצור לבנות לשתול לאכול לישון ולעשות כל כך הרבה, שוכב שם, דומם, שקט, ולמציאות לא אכפת. היא עוד תירקב, ואת גופה יאכלו תולעים, מתחת לחצי טון אדמה.

איזה בזיון. פשוט בזיון.

ובאותו הרגע, כפירתי באלוהים היתה שלמה. הוא כבר לא היה שם. עד אז, מזה כמה שנים, לא האמנתי בו מכורח ההגיון, אבל מעתה והלאה, גם לא מרגש.

ובצבעי מציאות כהים של חורף ושמים מעוננים ומורידי גשמים כמו עכשיו, למדתי דבר או שניים על החיים האלה.

התחלנו מסע שנמשך לא מעט זמן, של אבל.

בלילה, הלכנו לישון, בוכים כולנו. לא יכולתי להירדם. ב-yes, שידרו סרט אנימציה מוזיקלי, משנות ה-60, של מדע בדיוני וסייבר פאנק, פנטזיות ומציאות מוזרה, עם המון פורנוגרפיה רכה סטרייטית, בסגנון החופש של וודסטוק. עשו את זה הרבה באותם שנים. סרטים מצויירים של שירי הרוקנרול.

הזוי לחלוטין, הסרט הכיל קטעי שירים שהמילים שלהם על החיים היו זוכים ממני לבוז בכל זמן רגיל, אבל הרצון לחיים פשוטים דווקא קסם לי באותו רגע. כמובן שלא שמעתי כלום, זה היה על ווליום אפס, הרי לא רואים טלויזיה בשבעה.

שטם דבר כבר לא ישוב להיות מה שהיה. אמא שלי בנסיגה תמידית, בעלה דווקא התבגר, על הטוב והרע שבכך, ואחיי הקטנים נעשו בלתי נסבלים.

ואני? נצרבתי באש, הונחתי שוב על הסדן, הפטיש הכה בי. חושלתי שוב. החרב שהיא אני נעשתה חדה יותר, עשויה יותר ברזל. עוד חלק מליבי התאבן. 3 שנים עברו מאז, כמעט.

רק שאשאר בן אדם.