בין זינוק לזינוק

הוואלבי קופץ וקופץ וקופץ, ואין כמעט זמן בין זינוק לזינוק.

אבל הייתי חייב לעצור ולנשום, כי האטרף הזה שאני נמצא בו לא נותן לי הזדמנות לחשוב. ועם זאת, זה טוב, במובן מסויים.

אני עובר דירה. לא, לא לדירה לבד, אלא שוב לדירה עם ההורים, רק אחרת.

אני שונא שינויים.

מה רע בבית הישן?!

זה כל כך עצוב, לבגוד בו ככה. הזיון הראשון שלי קרה כאן. אנשים מתו כאן, נולדו כאן, צחקו כאן, בכו כאן, ישנו כאן, שתו כאן, אכלו כאן. זה פשוט לא הוגן. הוויה אנושית שלמה הקשורה למקום, זכרונות שלמים, קיום אינסופי של רגשות אנושיים, עומד להיות לא שלי יותר.

החדר הזה, שהוא לא ממש גדול, היה לממלכה שלי. אימפריה ממש. קירותיו נפרצו תכופות, בהפכו לעולמות שלמים בראש שלי.

דחיתי את האריזה שוב ושוב, עד שכמעט ולא נשאר זמן. מה שהכריח אותי להתחיל לארוז באמת היה  העובדה שכמה מדפים מהספריה שלי כרעו תחת עומס הספרים. עצוב לראות ספריה שבורה. ספרים שמוטים ונופלים, מתבזים להם ככה. מחזה נורא.

אני שונא לארוז. ככל שאני ממשיך, אני מגלה שיש לי עוד כל כך הרבה לארוז. ואני כל כך פוחד. אם לא אעביר את הדברים שלי בעצמי, בטוח שלא יתייחסו אליהם כמו שאני רוצה שיתייחסו אליהם. משהו ייקרע? יישבר? ייהרס?

כל מעבר כולל נזק. אין מה לעשות. זה המון המון מולקולות, הן בתנועה, והן לא תמצאנה את עצמן באותו מקום בו היו קודם. פיסיקלית, כימית, ביולוגית, מתמטית- זה לא יהיה אותו דבר.

ועוד כל  כך הרבה מטלות מהלימודים....

באמת יותר מדי.

אולי אני צריך פגישה עם ד"ר קואלה.

אני חוזר לזנק.

נתראה שוב בין זינוק לזינוק.