בין זינוק לזינוק

Vita, detestabilis.

בלתי יציבים הם החיים.

תהפוכות רבות מדי בזמן קצר מדי. הרגשה של מצור. מה צריך להרגיש? מה לא צריך להרגיש?

בלבול, ריקנות, אכזבה, צרות בצרורות, שכן, מפילות אותך.

ולא האמנת שתיפול. אתה, שעמדת כל כך הרבה פעמים ולא נשברת, אתה- שאיחית את חייך, שבר לשבר, ובנית וולאבי חזק שלא ניתן לנצחו.

אתה נופל. קשה לך. אתה מאבד את זה.

מאבד את הכיוון, את הדרך, מתבלבל. מרגיש שוב כמו בן 14.

חסר את הכלים להתמודד עם זה.

למה החבר הטוב לא מתקשר ומתרחק? ולמה מנהלים את העניינים באתר הארגון הפוך לגמרי ממה שאתה חושב? ולמה אתה לא מצליח ללמוד? ולאן נעלמה המשמעת העצמית שלך? ואיפה החלומות שלך, עכשיו כשאתה כבר לא בשורה הראשונה? ולמה לעזאזל אתה לא נלחץ מזה, נשבר מזה, נכנס מזה לדכאון, מסיק מסקנות ונלחם כדי לשנות את זה?

מה קרה לך???

ורק בבלונדי שלך אתה יכול לבטוח. קפוץ וולאבי, קפוץ לתוך עיניו הכחולות, העמוקות, החכמות. הנח ראשך על חזהו ותן לידיו להקיף אותך. הוא הדבר הטוב היחיד בחיים שלך כרגע. ואולי גם היחיד שיישאר. המשמעות היחידה.

דמותך נגוזה, נעלמת, דוהה למרחב. המראה מלוכלכת מאוד. תצטרך לנקות אותה, ותקווה שעוד אפשר.

האבחנה תעלה לך 412 שקלים. אפשר בכרטיס אשראי. אוי ואבוי! עכשיו אני רק רואה אותו. גם הוא במצב עגום.

שלך,

בבואת המראה.