בין זינוק לזינוק

שמש קופחת על ראשינו, רוח מדברית חמה ומגעילה ובריזה מים סוף היו מספיקות לכל מכריי על מנת להניח שוואלבי לא יהיה שם.

אבל הייתי שם, באילת החמה, יחד עם עוד כמה מאות אנשים, הולך בשיא החום ברחובות הראשיים של העיר המזוייפת, זו שרק מבקריה מאושרים ותושביה אומללים, לקול מוסיקת מועדונים מביכה, צועד במצעד הגאווה.

זה היה המצעד הראשון שלי עם בלונדי, והמצעד הראשון שלו. יפה לנו לצעוד יחד. הוא ממש יפה.

שם, בסיטואציה הזו, חל המהפך.

הסתכלתי לכל הכיוונים, מחפש את האדם העצבני בין כל האנשים השמחים והמחייכים, זה שאולי לא בא כדי לרקוד, אלא בא לרקוד על הדם. על הדם שלי. חיפשתי בצדדים, בין האנשים שהסתכלו עלינו, את האדם עם הסכין, חיפשתי בחלונות צלף עם רובה מכוון לעברי. בלונדי שלי שאל אותי "למה אתה לא מחייך?", ורק אז התחלתי להבין מה בדיוק קרה לי לאחר הרצח בברנוער.

הפכתי לאיש אלים יותר, עצבני יותר, כועס יותר.

הבנזונה לא היה צריך לעבור מחסום לפני שהוא בא והחליט לטבוח בנו. הוא פשוט לקח אוטובוס. אף אחד לא ניסה לעצור אותו, וסביר להניח שהוא חזר לביתו בשלום, עולץ על שירה מטווח אפס בילדים. גאווה ישראלית.

וסבבה, זה לא שחשבתי שזה לא יכול לקרות, אבל עוד לא תפסו את הארור, הישראלים ממשיכים להצביע לאנשים שממשיכים, גם אחרי הרצח, לבטא את שינאתם נגדי, עושים לי, לבן זוגי, לחברים שלי, לקהילה שלי, דמוניזציה ודהומאניזציה, נגד כל מה שטוב לי בעולם הזה, נגד החיים שלי וכל מה שיקר לי- ומה אני עושה?

אז כאן ניצבת שאלה.

"היה אתה השינוי שאתה מעוניין לחולל" אמר גנדי, והיעדר אלימות בעולם הוא בהחלט שינוי שאני מעוניין לחולל בעולם הזה. אבל מעבר לאידיאל, מעבר לזה שאלימות תגרור עוד אלימות ולא פותרת כלום,

מה זה יעזור אם מישהו ירצח אותי ברחוב המסגר בלילה כשאני עובר שם, כי הוא סבר שאני מביט על חברה שלו? מה זה יעזור לי?

אולי כדאי להיות אלים, אם אנחנו חיים בחברה ובמדינה שבה "כל דאלים גבר". אולי מסר תקיף של "אל תתעסקו איתי" כדאי כדי לחיות חיים שלווים יותר? אולי כדור בראש לכמה אנשים שכל היום מחפשים את הראש שלי על מנת לצלוף בו, יתן לי קצת שקט?

הסופ"ש באילת היה כל כך מבורך...אני פשוט זקוק לחופש הזה, לרגיעה הזו. זה היה קצר מדי, וכל הזמן חשבתי על מה שהיה לפני הסופ"ש ומה שיהיה לאחריו. לא הצלחתי להירגע. אבל בכל זאת, בטן גב עם אהוב ליבי. באמת שאין יותר טוב מזה.

ולאחריו, המצעד בראשון לציון.

הראשון בראשון היה נחמד ביותר. היו כמה מאות אנשים, שהגיעו ללא כל פירסום. היו צבעים, אולם לא זועקים ובוהקים כמו אלה של אילת או תל אביב, אלא פסטורליים יותר, שכונתיים יותר, קהילתיים יותר.  היה מאוד כיף. סוג של פגישת מחזור. האנשים מסביב היו מאוד נחמדים אלינו באופן כללי. היה טוב.

באותו היום הלכתי לפגישה עם שר החינוך שהיתה במרכז הגאה. נסעתי חזרה עם ידיד ותיק באוטובוס מראשון לתל אביב עיר הקודש, ודיברנו על כל מיני דברים, והיתה שיחה די פרודוקטיבית. סיפרתי לו שבאילת הבנתי שאני אדם הרבה יותר כועס ועצבני מפעם, מאז הרצח. להפתעתי, ולהפתעתו, הוא תיאר לי בדיוק את אותו הדבר. הבנו שמאז הרצח, ה"מחזור" שלנו, החבר'ה מגילי שפעילים בקהילה, מעולם לא דיברנו על זה יחדיו. אולי לא דיברנו על זה בכלל- אין למי לפרוק את הרגשות האלה. פשוט אין. חלקנו, כמוני למשל, טרם עברו טיפול מקצועי בנושא. אני חושב שאארגן משהו כזה בקרוב.

בפגישה עם גדעון סער, רציתי להגיד לו שיעביר פתק לאלי ישי הארור, כי בוודאי הוא רואה אותו יותר ממני, וישאל אותו מה פשעו התינוקות הישראלים שמחכים בהודו עם אביהם, שהוא לא נותן להם כניסה? והכל רק כי היה שופט בנזונה שלא פעל בהתאם לתקדימים ולמקרים קודמים, ורק בגלל ההומופוביה שלו ובניגוד לכל רגישות שאמור להפגין שופט בבית דין לענייני משפחה, החליט שלא להתיר להם כניסה, בצירוף עם אותו שר פנים ארור, שהוא היחיד בעל ההרשאה להכניס אדם לארץ בן רגע, ומתוך רישעות גרידא הוא לא מתיר להם כניסה לארץ. תינוקות!!!

שוב, שנאה צרופה.

והבני זונות האלה, אחד שופט, השני שר.

מה לעזאזל אני אמור לעשות נגדם?

ומה לעשות, יש לקחת בחשבון, שאם אנחנו בוחרים בדרך שתיקח יותר זמן, דרך של תהליך, יתכן והדורות הבאים יזכו להינות מפירותיה, אולם יתכן ואני לא. אולי עליי לבחור בדרך אחרת?

לצערי לא הצלחתי לשאול אותו את זה, כי הוא בסוף לא נשאר לשאלות ותשובות מהקהל, כמובטח. גם כן...

בשבועות, הייתי אצל המשפחה. שבועות זה חג שאני מאוד אוהב, בגלל כל הגבינות ומוצרי החלב, אבל השנה דווקא לא היה חלבי במיוחד, משום מה. זו השנה הראשונה שאני עושה בלי אמא שלי ובעלה הארור, שהיה דווקא מביא הרבה גבינות ומוצרי חלב, והייתי זוכה לאכול לא מעט קממבר, פרמזן, צ'דר, קשקבל, מוצרלה וצפתית.

בן זוגי היקר די סבל לו בביתו, לי לא היה ממש אינטרנט כאן, ונאלצתי להתכונן למבחן שהיה לי ביום שישי, ובאופן כללי לא היה נחמד בכלל. אני מעדיף את שגרת החופש שלי על פני חוסר שגרה של חג.

אתמול היה הריב הראשון שלנו. אמת, אני נותן לרגשות כמו כעס, זעם, שנאה וקנאה להשתלט עליי. אבל זה פשוט קשה.

אעשה פוסט יום הולדת בקרוב, גם לי וגם לבלוג שלי, וכרגיל, אני מקווה שאכתוב כאן יותר. האמת שזה מאוד בריא לי.