בין זינוק לזינוק

משחר ימיי רצתי.

מאז למדתי לרוץ (והדבר קרה הרבה לאחר שלמדתי ללכת), לא הפסקתי לרוץ. משגיליתי את המשמעות לחיים, הפך הכל ברור יותר, אבסולוטי ומוחלט, כיאה וכנאה לזאטוט בן 11. ובאופן טבעי, המשמעות היחידה היתה אלוהים.

"אתה מאמין באלוהים?"

"לא"

"בכלל??? שום כלום???"

"שום דבר"

"אבל איך?? אתה שלמדת בישיבה?? ככה לזרוק הכל?"

כן, לזרוק הכל.

שביב שיחה נפוץ בן זממנו זה, מדגים עד כמה חסרים השואלים את ההבנה הבסיסית לגבי מהות האמונה שלי, האמונה שהיתה לי.

אמונה, ותו לא.

תיקון עולם במלכות שדי, והכרתת מלכות הרשעה. זו היתה משימתי.

לחשוב כל היום על מצוות, לא לבזבז אף טיפת רגע בלא לימוד תורה, בלא עשיית מצווה, בלא מעשה דתי כלשהו. כל רגע כזה שאבד, לא יוכל לחזור. פגם נולד לו אי שם בעולמות העליונים, פגם עליו מסכימים הרמב"ם והאר"י כאחד, הנגלות והנסתרות. אין מחילה, אין סליחה, אין חזרה.

כן כן, כך זה. בניגוד לתפיסה הרווחת, היהדות המוצגת לנו אורתודוקסית בלשון המעטה. היא לא פשוטה. היא טוטאלית, ומחייבת. תמיד ניתן למצוא את הרב שאוסר. תמיד ניתן למצוא את הקללה לזה שלא עושה מספיק מצוות. והרי חלילה לי מלהיות אלה.

וכל זה, למען המשיח, אחרית הימים, תחיית המתים, אלוהים.

ועד שזה (לא) בא, אני סבלתי.

אני הילד הקטן, סבלתי.

לא ההין מוחי הקטן אז לאזור אומץ והמון עזות מצח ולשאול, כיצד מצווה זו להיות עשירי למניין בבית הכנסת, כאשר 9 אנשים עוד צריכים להגיע לפני כן? בעיה לוגית.

אבל אני הייתי עשירי, בתפילות ותיקין רבות, עוד בטרם זריחת השמש.

המרוץ היה אחרי עצמי. שנאתי את עצמי על כל כישלון, שנאתי את עצמי על הצלחה לא מספקת. ושנאתי את עצמי, כי אהבתי בנים.

מהשטן זה בא, כך האמנתי. וכמה שרציתי, לא הצלחתי להשתנות.

ואז בא השבר הגדול. החלטתי לשים קץ לחיי, ולמזלי, נכשלתי בזמן.

לאחר תקופת הלם של כמה שבועות, התחלתי לבנות אט אט את הוואלבי החדש. הוא היה מבוסס לא על חוק אלוהי, כי אם על אמת אנושית ברורה. חוקי מוסר, זכויות אדם, סוציאליזם, דמוקרטיה. אט אט בניתי לי הר חדש לטפס עליו, וכבר צפיתי בפסגה זהובה ונוצצת עליה יכולתי לטפס.

ומאז אני מטפס שם.

אולם כעת, לאחר עוד כמה שברים וזעזועים, אינני בטוח שלשם אני רוצה להגיע. הטיפוס קשה לי מדי. ההצלחה גבתה ממני מחירים רבים, וכעת גם רגליי וידיי עימם הצלחתי להתקדם לעבר הפסגה, שוב אינם עומדים לי במסעי. הם נשברו.

אני כעת מחלים משברי ומפצעיי, זו הפעם השניה. הפעם, שלא כבראשונה, השבר לא היה חד מספיק, ועוצמת הכאב נתגלתה רק זמן מה לאחר מכן, בעוצמה כפולה ומכופלת.

אינני יודע כיצד אמשיך מכאן, אולם מה שבטוח- אהנה מהטיפוס בפעם הבאה.