בין זינוק לזינוק

אני פשוט מכור לשקיות.

אין דרך אחרת להסביר איך שורצות אצלי כל כך הרבה שקיות.

בהתחלה פשוט דוחפים הכל למקום הכי נוח. בצד איפשהו, בין משהו למשהו. בסוף המקום מתמלא, ואז מתחת לכיור, מאחורי המקרר, במדף התחתון ביותר של הארון.

אני תמיד מרחם עליהן, על השקיות. למה לזרוק אותן? הן כל כך יפות ונוצצות...

אבל כשזה מגיע לבלאגן טוטאלי, דבר שקורה אצלי הרבה, אז נגמרים הרחמים. כשזה מפריע לתפקוד השוטף, אני מתחיל לסדר. ניירות ועטיפות ושאר זבלים שמקורם לא ברור בעליל, מוצאים את דרכם לפח האשפה- אימת כל החפצים בבית. מהפח- אין חזרה.

עם סילוקה, האשפה מאבדת מקומה במעייניו של בן האדם שזרק אותה, והיא הופכת להיות בעיית הסביבה. ובעיות סביבתיות הן חשובות, ונחמד להקים ארגונים ולעשות מסיבות ואירועים ולהראות לסביבה כמה אכפת לנו ממנה (היא מעולם לא אמרה שהיא לא מרוצה מזה), וסה"כ זה מביא הרבה פרנסה. וגם פותר את הבעיה הסביבתית- האשפה שלך כבר לא תהיה לבד, היא תצטרף לאשפה הגדולה הרבה יותר שנוצרת מכל הפלאיירים של אותם ארגונים ירוקים שאנשים זורקים ברחוב ומוסטפה (עובד הקבלן בחברה של מנחם, שמנקה את כל מערב ראשון לציון ויש מצב שהוא גם יזכה במכרז לנקות את בית דגן שנה הבאה) אוסף אותם (ואז הוא מרגיש שאת ה-15 שקל לשעה שהוא מרוויח, הוא מרוויח ביושר). נחמד.

אבל עם שקיות זה קשה הרבה יותר. שקיות חונקות צבי ים, ומעולם צבי ים לא עשו לי רע (וזה משהו שאי אפשר לומר על בני אדם). הן חונקות גם המון ציפורים, ויש מצב שבגלל זה ילד יפחד ויבכה לאמא שלו שהוא ראה מדוזה, ובעצם זו היתה שקית. ואל תשאלו למה- כל השקיות מגיעות לים בסוף.

שאני אקח את זה על עצמי?

חוץ מזה, שקיות הן העדות הנצחית לחטאים שביצעתי. כן, קניתי נעליים בנייק. כן, קניתי בגדים בזארה. כן, קניתי שוקולד במקס ברנר. מודה מודה מודה. בזבזתי כסף על דברים חומריים, חולפים, ומזיקים לי. עם כל הדיבורים הגבוהים, אינני אלא פוסט מודרניסט צרכן מכור תל אביבי שמאלני יפה נפש מסריח. הייתי אומר גם אוכל בתחת, אבל בגדול זה לא נכון, ו"מאכיל בתחת" נשמע לא משהו.

ריבוי השקיות פוטר אותי לנצח מהדאגה הלוגיסטית כיצד לשאת משהו איתי. תמיד תהיה השקית שתתאים לאותו משהו, בגודל הנכון ובנוחות המתאימה. העניין הוא שקשה למצוא את השקית המתאימה מבין כל אלה שיש לך, ואז אתה מוצא את עצמך מתכופף לארון מתחת לכיור, רק כדי לגלות ים של שקיות נשפך לך על הפרצוף, ואתה מנסה לשחות בו ולמצוא את השקית המתאימה. ואז אתה מחליט לזרוק את כל השקיות האלה, כי הרי אי אפשר עם כל הבלאגן הזה, וממילא תוך חודש יהיה לך אותו מספר של שקיות, ותמיד אפשר לגנוב מהסופר למטה, ולהכניס כל עגבניית שרי בשקית אחרת, והם לא יגידו לך כלום כי אחרת אתה תלך למגה או לשופרסל ובחיים לא תקנה אצל הקמצנים האלה.

אבל אני לא זורק.

אין לי לב.