בין זינוק לזינוק

היי

מתוך סיוט, אחד מני רבים שפוקדים אותי מעת לעת, התעוררתי הלילה והחלטתי לכתוב על אירוע מכונן ביותר בחיים שלי.

לפני כ-15 שנה, כאשר נפטר אבא שלי, אני ואמא שלי היינו די לבד. כלומר, הסתדרנו סה"כ. המשפחה שלה, שהיא בעצם המשפחה היחידה שלי, די חיבקה אותנו. אבל לא הם ולא אנחנו היינו בעלי אמצעים, ולרוב זכרונותיי מהתקופות הללו היו של מסעות מפרכים עם אמא לעבודותיה השונות, או לבני משפחה שישמרו עלי. אלה דווקא היו זכרונות טובים, אבל רציתי להיות קצת בבית לעיתים. אולי בגלל זה אני היום ילד בית.

באותה תקופה, גן חובה, התחלתי לקרוא ולכתוב. אמנם את המיומנות הראשונה ביצעתי טוב מאוד ורכשתי מהר מאוד, אולם עם השניה היו לי כמה בעיות. כתבתי באופן רהוט יחסית לבני גילי, ובאופן די ייחודי הנשמר עד היום, ללא שגיאות כתיב כלל, היתה בעיה בכתב שלי שניתן היה להבחין בה במבט ראשון. אם בכלל היו מזהים שזה כתב.

הכתב שלי היה פשוט לא מובן. בעליל. הכתב שלי היה כל כך מכוער, שלא ניתן היה לזהות באיזה שפה הוא. פרט לי כמובן. באותה התקופה עוד הייתי מתעצבן על זה, "מה אתם לא מבינים?!" מבחינתי הוא היה ונשאר מובן בהחלט. אגב, המצב כזה עד היום.

בכל מקרה, הכתב הצטרף לשורה של ראיות מפלילות נוספות, כמו הקשקושים שהייתי מביא לאמא שלי המבוהלת והמסכנה, לעומת הציורים שהיו מביאים חבריי לגן להוריהם. הגננת לא הותירה מקום לספק, ושלחה אותנו לאבחון.

באבחון, כהרגלי באותם ימים, הסתקרנתי מאוד למשך שניה וחצי, ואז השתעממתי לחלוטין. קשקשתי כל מה שביקשו ממני. התוצאה היתה חד משמעית. אני דיסגרף.

אני כותב באופן רהוט, מבין את הנקרא והנשמע, אבל קיימת אצלי בעיה מוטורית. הכתב פשוט בלתי מובן. באורח פלא, רק אני מבין אותו.

לא התרגשתי מזה ממש באותה התקופה, אבל הדבר הדאיג מאוד את אמא שלי, הלחוצה.

הסבירו לה שע"י ריפוי בעיסוק, ניתן אולי יהיה לבטל את רוע הגזירה. או לפחות להמתיק אותה. אמא שלי לקחה הכל ברצינות רבה, ורשמה אותי לאיזשהו מכון שעוסק בנושא. 4 שעות, פעם בשבוע, אחרי הגן.

הדבר דרש ממנה לותר על עבודה אחר הצהריים בימי שלישי, על מנת שניסע לשם, בערך בשעה 4. זה נתן לי שעות יקרות ונדירות של טלויזיה אחרי הגן, בבית.

ביום שלישי כשבועיים לפני הפעם הראשונה, התחילה בערוץ הראשון, במסגרת החינוכית, סדרה פינית חדשה- "המומינים". אז, היא נראתה לי מאוד שונה ומוזרה, ולכן מעניינת. היום אני פשוט מבין שאני, כישראלי, לא חושב באותה צורה, או לפחות כילד לא חשבתי, כמו שחושבים הפינים. לכן המון ניואנסים בתכנית הזו לא מובנים לנו עד הסוף. מילא.

על כל פנים, אני בטוח שרובכם מכירים טוב את התכנית הזו. חמודה ביותר.

עברו שבועיים, והגיע היום בו היינו אמורים ליסוע למכון לריפוי בעיסוק המדובר. חזרתי מהגן, אכלתי צהריים, וישבתי לראות "המומינים". באותו פרק ששודר באותו היום, תוארו שני יצורים קטנטנים, שהגיעו לעמק המומינים והתארחו בבית משפחת מומין, בנושאם מזוודה גדולה. ללא ספק היה ניתן לאבחנם כפרנואידים, וכסובלים מהפרעה אובססיבית-קומפולסיבית למזוודה הגדולה.

 התברר שהם בורחים מהגרוק. מהי הגרוק? איש לא יודע, אבל כדאי מאוד להיזהר ממנה, וכנראה שהיא תבוא בקרוב. משפחת מומין התחמשה כולה, והציבה שמירות, פטרול וש"ג כל היום והלילה. אבל הגרוק הגיעה לבסוף. רק תהליך ההגעה שלה היה מפחיד- היא מפיצה כפור ואפלה בכל מקום שהיא באה אליו. רק המתח לקראת בואה היה נורא. אני כילד, הייתי מבועת. זו הפעם הראשונה שראיתי רשע שכזה- לא עם פרצוף רע וכועס, לא עם פרצוף צוחק לאיד, לא עם עיניים מלוכסנות. היה לה פרצוף אדיש. עיניים אדישות. שחורה כולה, גוש שניצב ומתקרב לעברך, ואין שום דבר שאתה יכול לעשות נגדו.

עוד לפני תום הפרק, כיביתי את הטלויזיה, ורצתי לשהות במחיצת אימי, איפה שסבור הייתי שקיים הבטחון.

הגיעה השעה, ויצאנו למכון.

במכון פגשתי שני אנשים מאוד נחמדים, ממושקפים, שאחת מהן היתה אמורה לעבוד על הצד הפיזי יותר, והשני- על הצד המנטאלי. בפעם הראשונה, אמא שלי היתה איתי שם. היה משעמם, כרגיל, ושעתיים עברו להן בפעילויות שונות שעשיתי. בשעתיים האחרונות, אמא שלי יצאה לכמה סידורים, ואני נשארתי לבדי עם האיש שעבד איתי על הכתיבה. מלא הוראות שביצעתי באדישות מה, בתקווה שהכל כבר יסתיים. רציתי רק שאמא תהיה מרוצה.

אחרי כמה זמן, הוא התחיל לעבוד על דברים אחרים.

אנשים, בשלב הזה, באמת שקשה לי לכתוב את הדברים. וזה לא קשור למוטוריקה עדינה, כנראה.

הוא הכניס לי יד מתחת לחולצה. כיוון שחשבתי עליו כסוג של רופא, לא ממש ראיתי בזה דבר פסול. אבל הוא המשיך, למכנסיים. מחאותיי הלא ממש תקיפות לא ממש עזרו

בסופו של התהליך, אותו אני מתאמץ כל כך, באופן בלתי רצוני, לשכוח, ניתן בהחלט להגיד שקרה לי משהו רע.

נאנסתי.

זה היה מאוד מוזר, כי זה לא היה נעים לי בכלל (מן הסתם...), אבל אלה היו אמורים להיות אנשים שעוזרים לי. לכן השארתי את התהיות לעצמי.

הרגשתי חוסר אונים מוחלט.

הגיעה השעה 8. אמא באה לקחת אותי, והיתה מלאת דמעות. כרגיל, היא בכתה על אבא. יש לה מספיק צרות בחיים. המשכתי להתנהג ולהיות הילד שהייתי- לא מתלונן, לא משתף. עד היום.

חזרתי הביתה, וניסיתי להירדם עם אור דלוק, ועיניים פתוחות לרווחה. פחדתי פחד מוות. הגרוק מבחינתי היתה למשהו מוחשי, אמיתי, שפגע בי באותו היום.

אני באמת לא רוצה לדבר על זה יותר מדי. רק אגיד שזה נמשך כחצי שנה, קורה ולא קורה לסירוגין, בה הייתי מגיע ומקבל טיפול ו"טיפול" מאת האיש והאישה.

למדתי לחיות עם התקפת הגרוק. לעמוד מולה, חסר אונים, ולהתנהג כדומם. אני אבן. עוצם עיניים עד שהכל נגמר. חלק מהבלטות ברחוב. תדרכו עלי, תלכו עלי, תעשו לי מה שאתם רוצים. אני לא מרגיש בכלל. להיות שקט, ולהתמזג ברקע. להיות קיים רק בפנים, בתוכי, בעולם אחר בו רק אני קיים, והכל טוב בו.

היתה תקופה בכיתו א' ב' וג' שהייתי נחשב לילד מוזר יחסית- הייתי אוהב להתבודד, ולקפוא לפעמים. כשהיו מרגיזים אותי, הייתי הולך לאיזה עץ בבית הספר, והופך לאבן עד סוף ההפסקה. אבל בסוף זה נגמר, ובכיתה ד' חזרתי לעצמי. ההדחקה היתה מושלמת. לא צריך לגרום לאמא לדאוג יותר מדי. הריפו בעיסוק כמובן לא עזר.

רק בגיל 13, כשהלכתי לפסיכולוגים על מנת ש"יתקנו" את ההומוסקסואליות שלי, עלו בי שוב הזכרונות האלה. זה היה מאוד כואב, וזה עלה בבת אחת. הם די חתרו לכיוון הזה, הפסיכולוגים הדתיים האלה. כמובן שגם זה לא עזר, וכנראה גם לא היה ממש קשור. אני הומו, וזה לא קשור למה שעברתי. שיחקתי ב"רופא וחולה" בגן עם בנים עוד לפני זה. חשוב לי לציין את זה.

מאז, אני נזכר בזה לפעמים. לפני שנתיים נסעתי, ברגע של אומץ, לאותו מקום, רק כדי לגלות שהוא נסגר. כמעט התעלפתי בדרך לשם. זה פשוט חזק ממני.

לפעמים אני חולם על חוסר האונים הזה, ומתעורר שטוף זיעה, כמו הלילה, ולעיתים אני מאוד רוצה לספר זאת לאנשים. לפעמים אני באמת עושה את זה, כמו עכשיו.

לילה טוב, ונטול גרוק.