אוי ויי.
אני לא מסוגל יותר.
החג הזה פשוט הרג אותי.
נמאס לי ממשפחה, נמאס לי מאוכל, נמאס לי מאווירת חג, נמאס לי מרימונים, נמאס לי מתפוח בדבש, נמאס לי מכרטיסי/שיחות/מיילי/SMSי שנה טובה. נמאס!
מה הקטע הזה של לאכול כל הזמן?! מה נסגר?!?!?!?!?!
לא שמעתם שהשומן יצא מהאופנה?!
כדתי-טורבו, החג הזה היה קשה, רוחנית.בעיקר כיוון שזה לא חג. ראש השנה הוא יום הדין. אצלינו במשפחה יש אווירה מלחיצה מעט, כזו שחייבה אותך להתפלל...כי מי יודע איך ישפטו אותך לשנה הקרובה..? אלוהים זומם לו, ואנחנו בתפילותינו נכנסים לטראנסים, חווים רגש דתי עמוק של הלקאה עצמית ומנסים לשכנעו בתפילותינו שהבדיחות שלו הן החיים שלנו, אז שיהיה נחמד, ושישמור עליהם שקטים בשנה הקרובה.
מתברר שכחילוני, העניין מסובך בשבילי עוד יותר. יומיים שאני כל הזמן עם המשפחה...שכל הזמן מתפללת. ללא אפשרות להימלט- זה הרי ראש השנה, צריך להיות עם המשפחה. טוב, אז יצא לי לדבר עם עצמי קצת.
אין טלויזיה, אין אינטרנט, אין תקשורת עם העולם החיצון. מזל שלקרוא ספרים לפחות הייתי יכול...
ומיליארד דודות שמפוצצות אותך באוכל..
מ-ש-ע-מ-ם-!!!
צרה יהודית נפוצה.
צריך להקים קו חם לנפגעי חגים ומועדים.
"קו לנחו"ם שלום...כן? אני לא שומעת אותך..לאט לאט בבקשה"
"הן באו...והיה מלא אוכל...ורעש...וילדים קטנים עם נזלת בין הרגליים..זה היה נוראאא!!!"
"אדוני, אני מבינה אותך בהחלט....אבל אל תדאג, זה רק לחודש. צריך להבין שזה עובר, זה זמני, ותוכל לחזור לשגרת החיים שלך ולחופשים אמיתיים ומועילים באמת כבר בקרוב"
"את בטוחה..?"
"100 אחוז"
"אבל..מה אני עושה בינתיים...?"
"יש לך כלב?"
"לא"
"חתול?"
"לא"
"דוד שמן כזה?"
"כן..יש לי אחד כזה.."
"כל גפילטע פיש שאתה מקבל...לדחוף לו מייד לצלחת!"
"וואו, רעיון מעולה!! תודה רבה!! ממש עזרת לי!!"
"על לא דבר, שמחתי לעזור!"
"ביי!"
"חג מהיר, אדוני!"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: