כשהתקרבתי לכניסה, ידעתי שני דברים.
האחד, שאני לא מתכוון לשלם את המחיר.
השני, שאני לא מתכוון להיתפס.
בבטחון מוחלט, הנפתי את התעודה אל מול פני השומר בכניסה, מחכה למעבר מבטו הלאה, לאלפי האנשים האחרים. המשכתי.
בטבעיות, בנונשלנטיות, התנהגתי כאחד העם, ובעודי מוציא את התעודה מכיסי, נעמדתי ליד מכונת הכרטיסים כך שסדרנים לא יוכלו לראות את מעשיי.
הם היו עסוקים, לא מודעים לפשע האיום שאני עומד לבצע. הוצאתי את התעודה מהר, ולחצתי.
"חייל".
העברתי את התעודה, וחיכיתי לגזר דינה של המכונה.
"נא המתן להדפסת כל הכרטיסים".
ברעש מתכתי נפל לו הכרטיס לתיבת השירות.
חייכתי.
שלב א' הושלם.
ירדתי לרציף.
עשרות אנשים. יהיה קל להתחבא בהם. עם זאת, המאבטחים הלבושים בז', המסיירים תמידית, הזכירו לי את עינם המשגיחה תמיד.
הרכבת הגיעה.
אנשים יורדים, אנשים עולים.
עליתי, והתיישבתי בקרון אמצעי, בחלקו העליון.
לאחר שהכרוז האוטומטי הכריז על היעד, שמעתי את קולו המאיים מוסיף לו הוספות שקריות. "נוסעים לתחנות בני ברק, קריית אריה, פאתי מודיעין, שומקום, טימבוקטו, שנגרי לה, גן עדן מזרח וגוש קטיף מתבקשים להחליף רכבת בתחנה הבאה ברציף מספר 5". שקר כלשהו. הרי בינינו, כולם יודעים שאף אחד לא יורד בתחנות האלה, והן לא באמת קיימות.
זו היתה המזימה שלהם...
הכרטיסנים.
לאחר כמה תחנות, בהן הסתתרתי והסוויתי עצמי, יכולתי לשמוע את תיקתוקו של נשקו האימתני, מנקב לו חורים בכרטיסי הנוסעים המסכנים. במו עיניי ראיתי איך הוא לא מרחם על איש מסכן שנמנם לו, ולא חס על אישה שנאלצה לפשפש בכיסה על מנת למצאו. לא הספיק לו כרטיס אחד, או כמה, או עשרה- הוא רצה את הכרטיסים של כלל נוסעי הרכבת.
ובכן, את כרטיס החינם ש-ל-י, הוא לא ישיג.
בפתאומיות עלה מהמדרגות, מגיח לו לפתע ממארבו, וקורא את קריאתו הרודנית: "להכין כרטיסים בבקשה", כופה בזדונו את כולם להגיש לו כרטיסיהם.
במהירות עברתי מהמדרגות שבצדו השני של הקרון, לחלקו התחתון.
לרוע מזלי, בחלקו התחתון הכרטיסן טרם ביקר.
משראיתיו יורד, שוב מיהרתי לחמוק....
...אך הפעם קלטה עינו את שהתרחש.
המרדף התחיל.
חמקתי לקרון אחר, והוא בעקבותיי. נחוש בצעדיו. נוסעים התפלאו על הכרטיסן חוזר אליהם, אך הוא התעלם מהם בגסות, ממהר ללכוד את זה שניצח את המערכת, שהטיל בושה על כחולי-המדים. ללכוד אותי.
נכנסתי לשירותים.
הכרטיסן ניסה לחפשני, אך לשוא. הוא לא תפס להיכן נעלמתי.
הרכבת נעצרה.
אנשים יורדים, אנשים עולים.
ידעתי שזו הזדמנותי לצאת החוצה, אך לא ידעתי שאיש תמים במבטא רוסי יעצור אותו וישאל, "סליחה, זה לנהריה?". הכרטיסן דחף אותו בגסות ונכנס לרכבת חזרה, דולק בעקבותיי.
שוב חזרנו לאותו המרדף, קרון אחרי קרון, על שני חלקיו, ותאי שירותים.
הגעתי לקרון האחרון. מרחוק ראיתי את חיוכו הזדוני, כצבוע העט על פגר יריבו.
הרכבת נעצרה.
אנשם יורדים, אנשים עולים.
ואני ביניהם.
אצתי רצתי לתחילת הרכבת, לעלות בטרם תיסע שוב. הצלחתי.
אך הצלחתי לא האריכה לחיות.
כרטיסן נוסף החל את סיבובו מהצד השני, מצוייד בתיאור מפורט שלי, הפושע הנמלט.
מהר מאוד הוא הבין שמולו עומד המבוקש, אך בין שטף העולים, המשכתי לקרון השני.
בקשר שמעתיו מעדכן את חברו, ויחד החליטו ללכוד אותי בתנועת מלקחיים.
הגעתי לקרון האמצעי.
התחבאתי מאחורי אישה שמנה כל כך וחייל צעיר כל כך וגבוה, עם תיקים גדולים כל כך, הנראים כאילו נועדו לכל 3 השנים שהוא עומד לבלות בשירות המדינה. עם משקפי השמש שלי, הכרטיסן הראשון לא זיהה אותי, ועבר על פניי בעודי שקט. אך השני, במבטו, הצליח לזהותי כאשר דחף את ראשו מטה על מנת לבדוק את תחתית הקרון. "שם!" הוא קרא לחברו, שהסתובב, ושניהם המשיכו אחריי, במירוץ שהתחיל סיבוב נוסף.
הגעתי לדלת, והם כמעט ותפסוני. נעמדתי מולה, מסתכל שמאלה בעצבנות, לראות האם הם ישיגוני, או שמא הדלת תיפתח קודם. "נו...נו כבר....נו כבר... נווווווו!!!!!!!!!!!"
הרכבת נעצרה.
אנשים יורדים, אנשים עולים.
רצתי ורצתי ורצתי, והעברתי את הכרטיס ביציאה, מותיר את שני הכרטיסנים לזעום להם, ולהאשים אחד את השני בכשלונם.
חייכתי ובירכתי את המאבטח זעוף הפנים ביציאה לשלום.
ישששש!!!!!!!!
MISSION ACOMPLISHED
שוב העברתי חוגר ונסעתי בלי מדים ברכבת בחיננננננםםםםםםםםםםם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: