בין זינוק לזינוק

רציתי לכתוב פה הרבה יותר מוקדם מזה, אבל לא יצא. באמת שרציתי. היתה לי כוונה טובה.

ואז הגעתי לגיהנום, כי ידוע שהדרך לשם רצופה בכוונות טובות, ואצלי ברוך השם יש הרבה, אז כביש שלם נסלל לו לשם מהבית שלי.

יש אנשים שהגיהנום קר להם, כי הגיהנום הוא הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לך, ובימים כתיקונם (ימי חורף ברוכים כמו אלה שאנו חווים עתה), יש הרבה שמתלוננים על הקור.

בכל מקרה, אצלי הגיהנום חם מאוד. כי לי תמיד חם.

למזלי היו עיצומים ברכבות באותו היום, ולא היה אפשר להגיע לתחנות פאתי גיהנום וגיהנום מרכז, אז חזרתי הביתה.

אני מאוד מקווה שהבלוג הזה יסלח לי. בגדתי בו בשנה שעברה עם הפסיכולוגית שלי, אבל נפרדנו בריב גדול אחרי שכבר הפסקתי להרגיש לא נעים על 300 שקל פגישה שלא עושה לי כלום, אבל עם אישה באמת נחמדה, וכעת אני חוזר. מתחנן. על הברכיים. לא עוד מאהבות ופילגשים, בלוג יקר שלי, ממש כמו בשיר של אבי ביטר.

אם כי אני חייב לציין שהחיים די טובים, אז אין לי כרגע רצון לטיפול פסיכולוגי עם ד"ר קואלה.

המון בריאות רבותיי, אושר ועושר, שאו ברכה.

בתחילה,

נולדתי.

ואז רציתי.

רציתי הכל. רציתי לשלוט בהכל. חשבתי שאני הכל. ככל שלמדתי יותר, רציתי יותר. כל דבר חדש שראיתי, רציתי.

אבל אז נחתה עלי ההבנה הנוראה, ואימה גדולה תקפה אותי. אני לא יכול לקבל כל מה שאני רוצה. יותר מזה, אני חסר אונים. לחלוטין. איבדתי דברים, ולא משנה כמה רציתי אותם בחזרה- הם פשוט לא שבו. זה היה מאוד עצוב. עצוב ומפחיד כאחד. לעיתים בכיתי, ולעיתים זה עזר, אבל לרוב למדתי שכבר עדיף לשתוק.

גדלתי, ונעשיתי אחוז באשליה, שאוכל להשיג הכל אם רק ארצה. ניסיתי וניסיתי, טיפסתי וטיפסתי, השגתי עוד כוח יותר כוח, והיה נדמה לי ברגעים מסויימים כי הצלחתי.

אבל נתבדיתי עד מהרה.

אינני יכול, וחסר אונים נותרתי. אם לא אל מול דבר אחד, אל מול משנהו. אם לא אל מול מחלה, אל מול מלחמה. אם לא אל מול אסון טבע, אל מול המוות.

וכל הזמן הזה פחדתי, ולא מצאתי מזור.

לראשונה, כשגדלתי עוד, חשבתי כי נמצא הפתרון- להתכחש לרצון. אינני רוצה דבר, כי הדבר אינו דבר; הוא כלום. הוא לא יביא את השקט לרצון, אלא רק יגדיל אותו. הגיגים לוגיים מסובכים ומהלכים פילוסופיים מפותלים הביאו אותי למסקנה הרצויה. וכך, נפרדתי מכל החומר.

אולם היה גם הרצון לרוח. וגם לו לא היה שובע, ולעיתים הפחד בהבנה כי לא אשיג הכל היה חזק יותר ברוח מאשר בחומר. אז נפרדתי מהידע, מהאהבה, מהרגש ומהשכל.

נותרתי לבדי.

מופשט מכל נכסיי, עירום מכל בגדיי, יחף. הופשטתי מעורי, דיממתי.

ולא נותר לי כלום. הטלתי ספק בהכל, עד כי אפילו עצם הטלת הספק הועמדה בספק.

וכשחשבתי שלאחר שהקרבתי הכל, אגיע סוף סוף למנוחה ולנחלה, שוב הציק לי הפחד. נוקש לו בסבלנות, מזכיר את קיומו, כמודיע "עודני כאן".

הרצון שב לו, נעלב אך מוכן לסלוח, וקיבלתי אותו בחזרה לחיקי. וכשהיה לי אותו, הבנתי שאין לי כלום מלבדו, מה שאומר שאין לי כלום.

חזרתי לנקודת ההתחלה, ופשוט אינני יודע.

אני פשוט רוצה.

אני עייף.

כשאני עייף לאחר שלא עשיתי כלום, כלומר בלי סיבה, זה אומר 4 דברים:

1. אני לא עושה הרבה כרגע.

2. אני לא אוכל טוב.

3. אני לא עושה ספורט.

4. אני באמת צריך לנקות את הראש.

התחושה די מגעילה, של כלום כזה, ריקנות, שגרה שכובשת ותופסת נפח נכבד מדי מהחיים שלי.

עדי התביעה היחידים הם הספרים הרבים שסובבים-סובבים אותי, מפנים כלפיי אצבע (או שמא סימנייה?) מאשימה כאומרים:

"מתי כבר תקרא אותנו?"

והרי תמיד יש סיבה לדחות קריאה בספר. יותר מזה, תמיד יש סיבה טובה לדחות קריאה בספר. או כתיבה, לצורך העניין. אבל קריאה היא אחת מחוויות החיים החיוביות ביותר שקיימות.

גם טיולים.

אני חייב לעצמי צימר בצפון. ויום ספא, וטיול בירושלים. והכל רק בשביל בלונדי שלי- עוד לא הגענו לטיולים שאני חייב לעצמי.

יש 2 טיולים שאני חייב לעצמי, שניהם בעקבות ספרים שכתב ז'ול ורן- "שלושה שבועות בכדור פורח" ו"מסביב לעולם ב-80 יום". הכותרים כבר אומרים הכל, חוץ מהיעד של הראשון, שהוא למי שלא יודע/ת, אפריקה.

ואני גם חייב לעצמי טיולים לכל המקומות הכתובים במגזין טראוולר שאני מקבל מדי חודשיים.

וגם אלה מהספר "1000 מקומות לראות לפני שנמות".

וחוץ מזה אני רוצה לראות את העולם. את אירופה ואמריקה, אוסטרליה ואוקיאנייה, אסיה ואפריקה, ואנטארקטיקה.

לראות את הטבע.

את המקומות המעטים שעוד נותרו בעולם, בהם בני אדם אינם נמצאים בצפיפות העולה על הצפיפות מקבעת המחשבה בה אני חי.

כבר התלוננתי כאן פעם על הבעייתיות ביחסי התדירויות של הופעת בני אדם בעולם להיעלמותם ממנו, ואינני חושב שאני מגזים שאוטוטו אני אפספס המון הזדמנויות לראות דברים שכבר לא ניתן יהיה לראותם בכוכב שלנו.

כל זה מבלי לחשוב על מה שמחוץ לעולם שלנו. שרק לזה, מגיע פוסט...וואחד פוסט.

Roads go ever ever on,

Over rock and under tree,

By caves where never sun has shone,

By streams that never find the sea;

Over snow by winter sown,

And through the merry flowers of June,

Over grass and over stone,

And under mountains in the moon.

Roads go ever ever on

Under cloud and under star,

Yet feet that wandering have gone

Turn at last to home afar.

Eyes that fire and sword have seen

And horror in the halls of stone

Look at last on meadows green

And trees and hills they long have known.

-מתוך ההוביט, ג'ון רונלד רעואל טולקין