בין זינוק לזינוק

תיאור שמתאר מצבו של דבר, אשר ניתן להוסיף לפניו את המילה "כש"+שם גוף מתאים

• עונה על השאלות: באיזה מצב?
• מילים מאפיינות: עייפים, מבולבלים, רעבים, צמאים וכו'.
• דוגמה: "חזרנו מהטיול עייפים". תוספת "כש"+שם גוף מתאים במקרה זה תהיה: "חזרנו מהטיול כשאנו עייפים"

(מתוך ויקיפדיה העברית)

המצב לא טוב.

העולם די משתגע, בגדול. האנושות עומדת בפני אתגר- התבגרות. כמו נער מתבגר שמתחיל לעשות פוזות כשהוא נעשה גבוה יותר מההורים שלו ועם כוח בידיים, ומתארך לו הבולבול, ככה גם המין האנושי. גילינו המון, פיתחנו המון, גדלנו במספרים. נדמה שמה שחסר לנער הזה עכשיו זו בגרות רגשית, אינטלקטואלית.

עד לא מזמן, היו שני עולמות.

עולם מערבי, שם יש מים זורמים בבתים, שקט בלילה, והחיים איכותיים. מוצרים מוצרים סביב, וניתן לקנות אותם. אם אין מזומן, אפשר באשראי. ואפשר בתשלומים.

עולם שני הוא העולם השלישי. שם קשה. אנשים חיים פחות, נהנים פחות, בריאים פחות, ולמען האמת שווים פחות.

המצב הזה כמובן לא נובע מהבדלים גנטיים בין בני אדם; מהגרים לעולם המערבי ועניי העולם המערבי מוכיחים זאת בבירור. היתה תחרות, שהסתיימה, מסיבות רבות, בנצחון העולם המערבי, לאחר גילוי אמריקה. שם התחיל ניצול של המערב את שאר העולם, ניצול עמוק ומוחלט, שממשיך עד ימינו אנו. ניצול אינו דבר חדש באנושות, ואף שנוכל לשפוט אותו כדבר פסול, נצטרך להאשים את כלל האנושות, ולא פרטים מסויימים, ברוב המקרים.

ההתפתחות הטכנולוגית האקספוננציאלית הביאה לכמה דברים:

ראשית, לפיצוץ אוכלוסין. כדור הארץ כסביבת מחיה לא יוכל לשאת מיליארדים רבים כל כך של בני אדם באופן יציב, בתנאים האלה. כימית, פיסיקלית, הוא לא יוכל לשאת אותנו. עכשיו זה עוד איכשהו בסדר, העניין הוא מה שיקרה בעוד 10 שנים לכל היותר, 9 מיליארד בני אדם בעולם, שזה בהחלט המקסימום. אין שום סיכוי שנצליח לעצור את זה. אין גם שום כוונה מצד המין האנושי לפעול יחד כדי לעצור את השחתת הבית שאנו חיים בו, ומכאן שהוא עתיד להיהרס.

שנית, הגבולות בין 2 העולמות נפרצו. ההגירה הפיסית היא דבר שלא ניתן לעצור אותו. גל של בני אדם נשבר על המערב, המדינות לא יכולות להיות סגורות הרמטית, וזה המים שנכנסים דרך החור הקטן שבספינה שיביאו לטביעתה. אבל השינוי כבר לא רק שם, במה שבא אלינו. התקשורת הסלולארית קיימת היום במקומות נידחים כל כך, שלא היו בקשר עם העולם עד לפני עשר שנים. האינטרנט גורם למהפיכות, במקומות בהם המערב יצר את הבלאגן ותכנן לשמר מצב קיים מתוך רצון ליציבות, שעכשיו מתערערת. הקפיטליזם חזק מדי- העולם השלישי רוצה להתקדם, ועכשיו בשלו התנאים לכך. לרעב לאנרגיה של העולם המערבי מתווסף כעת רעב של עולם שלישי, רעב גדול כל כך לקידמה, להשלמת פערים, לעולם גדול הרבה יותר וגדל בהתמדה. זה מעלה בחזקה את הבעיה שתיארתי בהתחלה.

ונראה לי שאין מה לעשות.

מילא אנשים היו מתאחדים לפעול כנגד הבעיה, ומנצלים הזדמנות אחרונה להציל את המצב, אבל אנשים עסוקים במאבקים ביניהם, וגם הסיכוי הקלוש הזה ייעלם ממש עוד מעט. קבוצות אתניות, דתיות, פוליטיות, מקיימות מאבקים ביניהם כאילו אין מחר, פשוטו כמשמעו. כל אלה יכולים לקבל כיוון מאוד חיובי, של מורשת, תרבות, מחקר, שגשוג, שלום, שיתוף פעולה. אבל כולם בוחרים לקחת את הכיוון ההפוך, של אלימות, של מלחמות, של מאבקים, ומשתמשים בתירוצי הלאום והדת כדי לנהל אותם. יהדות, נצרות ואיסלאם, שלושתן תורמות, כל דת בדרכה, להרס העולם שלי.

וכל זה גורם לי להרגיש מאוד ריק לגבי הגדרות של טוב ורע אנושיים, ומאוד אדיש לגורל העולם.

אדישות עלולה להרוג אותי יום אחד.

מי אני? מה אני? מה אני אמור לעשות?

תחושה חזקה של ייעוד קיימת בי, אולם ללא כל מימוש של אותו פוטנציאל אינסופי, אלוהי, נצחי. אינני יודע אם התוואי בו אני הולך נכון. אינני יודע לאן אני הולך.

הציורים שאני מצייר לעצמי, על עולם טוב יותר, על עצמי חזק יותר, ממומש יותר- האם הם טובים לי? האם הם מה שאני רוצה? איך אני ארגיש שם?

אם שם לא ארגיש טוב, איפה כן ארגיש?

מה ארגיש בכלל?

לא התקבלתי לעבודה, שגם היא לא היתה מציאה גדולה, אבל היא היתה דלת שנפתחה ממש בנס, דלת צדדית מהנתיב שאני הולך בו, ושאינני יודע לאן הוא מוביל. מה אעשה? מה אני צריך לעשות? מה אני רוצה לעשות בכלל?

הדברים לא הולכים.

אני רוצה להיות שרירי שוב. אני רוצה להשתפר. אני רוצה לכתוב יותר כאן. אני רוצה לארגן את הזמן שלי.

אני יודע מה אני צריך לעשות כדי שזה יקרה, אולם אינני מצליח להגיע לידי זה. אינני מצליח לבחור את הבחירות הנכונות. מה קרה לכוח הרצון שלי?

הכל השתבש מאז אותו קיץ ארור. ימח שמו.

פשוט נמאס לי.

אולי הבעיה שלי היא בתיאור המצב. אולי אינני יודע לתאר אותו.

אבל זו לא אשמתי-

בבגרות בלשון 2003, תיאור מצב ירד במיקוד.

אנשים מדברים גבוהה גבוהה, אבל קומתנו האמיתית נמוכה. נמוכה מאוד.

הטבע, כוחו גדול. בזאת אין ספק. הוא מכריע מדינות שלמות. צונאמי באינדונזיה, רעידת אדמה בהאיטי, הדברים האלה גובים את מחירם מהאנושות.

אבל יש רמה של דברים בה יש לנו שליטה. בה צריכה להיות לנו שליטה.

אז נכון, הבעיות התחילו ברמה הלאומית. כיבוי האש חסר משאבים לחלוטין. זה מחדל של הממשלות ושרי הפנים שנתנו לזה לקרות, וזה מחדל של הממשלה הנוכחית ושר הפנים הנוכחי שעוד לא טיפלו בנושא, גם אם זו לא אחריותם הבלעדית.

יש כאן גם מחדל עמוק יותר, מחדל פיקודי- מנהיגותי, כששר הפנים נעלם פתאום, כשאין החלטות, כשהממשלה כולה לא מתגייסת לנושא. ראש הממשלה דווקא עמד בזה בכבוד, כשלאחר היום הראשון הוא הפך את עצמו לפרוייקטור לנושא- מזמין מטוסים מחו"ל, קורא לעזרה, טס בעצמו, נמצא, מבקר. ככה צריך לעשות.

אין צורך להקים ועדת חקירה בנושא הזה; יש לא מעט חדלי אישים בממשלה הזו, ואם הם לא מנהיגים טובים- זו בעיה שלנו (שלכם, חבר'ה...) שבחרנו אותם.

אבל יש כאן עוד עניין.

היה כאן כשל פיקודי-מערכתי ברמה הבסיסית ביותר.

כששולחים אוטובוס מלא צוערי שב"ס למקום מסוכן, שולחים אותו בידיעה שהציר עליו הוא נוסע פנוי. אבל זו שריפה.

מה קורה אם הדברים משתנים בדרך? אם האש מתקדמת? לא צריך להיות איזה מוקד מעקב אחרי העניין, שמתאם בין כולם ומפקח על התנועות של כולם? אין מי שמזהיר ואומר "חבר'ה, יש כאן בעיה, האש מתפשטת, שנו כיוון"?

ראיתי באחד השידורים של ערוץ 2 משהו דומה לזה. זה כמובן היה אחרי שכבר נשרפו למוות 40 אנשים. למה זה לא קם לפני כן?

ניצב משנה אהובה תומר ז"ל, מפקדת תחנת משטרת חיפה, מתה לאחר שנלחמה על חייה יומיים עקב כוויות בכל חלקי גופה, ממש באותו המאורע בו נשרפו למוות צוערי השב"ס. היא הקריבה את חייה...אבל לאיזו מטרה?

מה גורם למפקד להיות האדם היחיד שיכול לבצע את המשימה? מה קרה לשאר שוטרי התחנה? איך היא נעשתה לשוטרת מן השורה? משהו בפיקוד כאן היה בעייתי.

נכון, אצלינו זה "הסתערו אחריי!", ולא "קדימה, הסתער!", אבל גם לא היו אחריה שוטרים.

משהו פה היה דפוק ברמה המאוד מאוד בסיסית.

למה לא יכול להיות מוקד חירום משותף?

ועוד בעיה שמרגיזה אותי אישית-

התקשורת דיווחה נונסטופ על השריפה. רבותיי, היה בהחלט אפשרי לדווח גם על דברים אחרים. היו עוד נושאים לעסוק בהם. היה אפשר גם להביא את תגובות האויבים שלנו, שאין לי ספק שהיו, אבל לא שמענו אותן. נכון, לא נעים לשמוע, אבל שנדע כמה הם נחמדים אלינו בשעת צערנו.

ומה קרה ל"אין ניצולים מאוטובוס הצוערים" שדווח בהתחלה? איך אחרי כמה ימים אנחנו שומעים שעוד צוער שהיה באוטובוס מת מפצעיו? מה קרה שם? האם אנחנו עתידים לשמוע על עוד אנשים שהיו שם ושניצלו או שלא?

תקשורת, תעשי טובה, לפחות את תעשי את עבודתך.

שמש קופחת על ראשינו, רוח מדברית חמה ומגעילה ובריזה מים סוף היו מספיקות לכל מכריי על מנת להניח שוואלבי לא יהיה שם.

אבל הייתי שם, באילת החמה, יחד עם עוד כמה מאות אנשים, הולך בשיא החום ברחובות הראשיים של העיר המזוייפת, זו שרק מבקריה מאושרים ותושביה אומללים, לקול מוסיקת מועדונים מביכה, צועד במצעד הגאווה.

זה היה המצעד הראשון שלי עם בלונדי, והמצעד הראשון שלו. יפה לנו לצעוד יחד. הוא ממש יפה.

שם, בסיטואציה הזו, חל המהפך.

הסתכלתי לכל הכיוונים, מחפש את האדם העצבני בין כל האנשים השמחים והמחייכים, זה שאולי לא בא כדי לרקוד, אלא בא לרקוד על הדם. על הדם שלי. חיפשתי בצדדים, בין האנשים שהסתכלו עלינו, את האדם עם הסכין, חיפשתי בחלונות צלף עם רובה מכוון לעברי. בלונדי שלי שאל אותי "למה אתה לא מחייך?", ורק אז התחלתי להבין מה בדיוק קרה לי לאחר הרצח בברנוער.

הפכתי לאיש אלים יותר, עצבני יותר, כועס יותר.

הבנזונה לא היה צריך לעבור מחסום לפני שהוא בא והחליט לטבוח בנו. הוא פשוט לקח אוטובוס. אף אחד לא ניסה לעצור אותו, וסביר להניח שהוא חזר לביתו בשלום, עולץ על שירה מטווח אפס בילדים. גאווה ישראלית.

וסבבה, זה לא שחשבתי שזה לא יכול לקרות, אבל עוד לא תפסו את הארור, הישראלים ממשיכים להצביע לאנשים שממשיכים, גם אחרי הרצח, לבטא את שינאתם נגדי, עושים לי, לבן זוגי, לחברים שלי, לקהילה שלי, דמוניזציה ודהומאניזציה, נגד כל מה שטוב לי בעולם הזה, נגד החיים שלי וכל מה שיקר לי- ומה אני עושה?

אז כאן ניצבת שאלה.

"היה אתה השינוי שאתה מעוניין לחולל" אמר גנדי, והיעדר אלימות בעולם הוא בהחלט שינוי שאני מעוניין לחולל בעולם הזה. אבל מעבר לאידיאל, מעבר לזה שאלימות תגרור עוד אלימות ולא פותרת כלום,

מה זה יעזור אם מישהו ירצח אותי ברחוב המסגר בלילה כשאני עובר שם, כי הוא סבר שאני מביט על חברה שלו? מה זה יעזור לי?

אולי כדאי להיות אלים, אם אנחנו חיים בחברה ובמדינה שבה "כל דאלים גבר". אולי מסר תקיף של "אל תתעסקו איתי" כדאי כדי לחיות חיים שלווים יותר? אולי כדור בראש לכמה אנשים שכל היום מחפשים את הראש שלי על מנת לצלוף בו, יתן לי קצת שקט?

הסופ"ש באילת היה כל כך מבורך...אני פשוט זקוק לחופש הזה, לרגיעה הזו. זה היה קצר מדי, וכל הזמן חשבתי על מה שהיה לפני הסופ"ש ומה שיהיה לאחריו. לא הצלחתי להירגע. אבל בכל זאת, בטן גב עם אהוב ליבי. באמת שאין יותר טוב מזה.

ולאחריו, המצעד בראשון לציון.

הראשון בראשון היה נחמד ביותר. היו כמה מאות אנשים, שהגיעו ללא כל פירסום. היו צבעים, אולם לא זועקים ובוהקים כמו אלה של אילת או תל אביב, אלא פסטורליים יותר, שכונתיים יותר, קהילתיים יותר.  היה מאוד כיף. סוג של פגישת מחזור. האנשים מסביב היו מאוד נחמדים אלינו באופן כללי. היה טוב.

באותו היום הלכתי לפגישה עם שר החינוך שהיתה במרכז הגאה. נסעתי חזרה עם ידיד ותיק באוטובוס מראשון לתל אביב עיר הקודש, ודיברנו על כל מיני דברים, והיתה שיחה די פרודוקטיבית. סיפרתי לו שבאילת הבנתי שאני אדם הרבה יותר כועס ועצבני מפעם, מאז הרצח. להפתעתי, ולהפתעתו, הוא תיאר לי בדיוק את אותו הדבר. הבנו שמאז הרצח, ה"מחזור" שלנו, החבר'ה מגילי שפעילים בקהילה, מעולם לא דיברנו על זה יחדיו. אולי לא דיברנו על זה בכלל- אין למי לפרוק את הרגשות האלה. פשוט אין. חלקנו, כמוני למשל, טרם עברו טיפול מקצועי בנושא. אני חושב שאארגן משהו כזה בקרוב.

בפגישה עם גדעון סער, רציתי להגיד לו שיעביר פתק לאלי ישי הארור, כי בוודאי הוא רואה אותו יותר ממני, וישאל אותו מה פשעו התינוקות הישראלים שמחכים בהודו עם אביהם, שהוא לא נותן להם כניסה? והכל רק כי היה שופט בנזונה שלא פעל בהתאם לתקדימים ולמקרים קודמים, ורק בגלל ההומופוביה שלו ובניגוד לכל רגישות שאמור להפגין שופט בבית דין לענייני משפחה, החליט שלא להתיר להם כניסה, בצירוף עם אותו שר פנים ארור, שהוא היחיד בעל ההרשאה להכניס אדם לארץ בן רגע, ומתוך רישעות גרידא הוא לא מתיר להם כניסה לארץ. תינוקות!!!

שוב, שנאה צרופה.

והבני זונות האלה, אחד שופט, השני שר.

מה לעזאזל אני אמור לעשות נגדם?

ומה לעשות, יש לקחת בחשבון, שאם אנחנו בוחרים בדרך שתיקח יותר זמן, דרך של תהליך, יתכן והדורות הבאים יזכו להינות מפירותיה, אולם יתכן ואני לא. אולי עליי לבחור בדרך אחרת?

לצערי לא הצלחתי לשאול אותו את זה, כי הוא בסוף לא נשאר לשאלות ותשובות מהקהל, כמובטח. גם כן...

בשבועות, הייתי אצל המשפחה. שבועות זה חג שאני מאוד אוהב, בגלל כל הגבינות ומוצרי החלב, אבל השנה דווקא לא היה חלבי במיוחד, משום מה. זו השנה הראשונה שאני עושה בלי אמא שלי ובעלה הארור, שהיה דווקא מביא הרבה גבינות ומוצרי חלב, והייתי זוכה לאכול לא מעט קממבר, פרמזן, צ'דר, קשקבל, מוצרלה וצפתית.

בן זוגי היקר די סבל לו בביתו, לי לא היה ממש אינטרנט כאן, ונאלצתי להתכונן למבחן שהיה לי ביום שישי, ובאופן כללי לא היה נחמד בכלל. אני מעדיף את שגרת החופש שלי על פני חוסר שגרה של חג.

אתמול היה הריב הראשון שלנו. אמת, אני נותן לרגשות כמו כעס, זעם, שנאה וקנאה להשתלט עליי. אבל זה פשוט קשה.

אעשה פוסט יום הולדת בקרוב, גם לי וגם לבלוג שלי, וכרגיל, אני מקווה שאכתוב כאן יותר. האמת שזה מאוד בריא לי.