בין זינוק לזינוק

תראה,

כשקשה לך-

קשה לי.

וכשקשה לך,

אני אעשה את הכל קל. ורך.

מפצים גדולים, חזקים פי אינסוף מההוא שיצר את היקום הזה, יתפוצצו שוב ושוב,

עד שלא יהיה מושג של "קשה" יותר.

הכוח החזק ייחלש לו, כל המציאות התת אטומית תקרוס.

אלקטרונים, קווארקים, פרוטונים, ניוטרונים, כולם יתאיינו להם.

יגלו פתאום שהם מורכבים מדברים קטנים יותר, רכים, קלים.

רק שלא יהיה לך קשה.

וכשאתה לא בטוח, 

אקים לך חומת מגן.

עשויה שילוב של פלטינה ויהלום, בלתי חדירה משום מקום.

ואינסוף לוחמים, מומחים בכל כלי נשק שאי פעם יוצר ושאי פעם יחשבו עליו, יעמדו סביב סביב לחומה,

יגנו עליה. ואני ביניהם. נעשה אותך בטוח.

וכשאתה חושש, נפיג את החשש.

מפלצות אימים, שדים, ורוחות, ממעמקי הגהינום ומתפתות השאול אסחב אותם בכוח למעלה,

דרקולה ופרנקנשטיין והמכשפה מבלייר, יבואו להפחיד את המפחידים אותך.

כשהסיוטים מסיימים לסייט אנשים והולכים לישון, גם להם יש סיוטים.

את סיוטי הסיוטים האלה ניקח, ואת הפחד עצמו נעטר בהם, ונכה בשגעון את מה שאתה חושש ממנו.

וכשאתה דואג,

נסדר את הדברים.

סנטה קלאוס על כל גמדיו, צבאות של פיות טובות והג'יני מאלאדין, כולם ימלאו משאלות ויסדרו את המצב.

שלא תדאג חלילה.

אינסוף רופאים, שרברבים, עורכי דין, שיפוצניקים ופקידים יעמלו כדי לסדר את כל העניינים. נדאג שיהיה בסדר.

וכשאתה עצוב,

אני רוצה לגייס  ביולוגים, סוציולוגים, אנתרופולוגים ופסיכולוגים, שינתחו את העצב עצמו, וימצאו לו פתרון.

ואינסוף ליצנים ידאגו שיהיה לך שמח.

ובכלל,

הייתי נותן לאלוהים אגרוף עוד לפני שהוא היה מספיק לשאול "מה לעזאזל אתה עושה?!", שופך טרפנטין על הכל,

ומתחיל לצבוע את העולם עם מכחול בדיוק כמו שאתה רוצה שהוא יהיה.

אני קצת עקום, אבל בטח תתקן אותי.

אני משתדל לעשות את כל זה,

אבל אהוב ליבי- פשוט קשה לי.

יותר משקשה לי כשקשה לי,

קשה לי כשקשה לך.

כשהייתי קטן שאלתי

"איך נראה גן עדן?" ורבים שמחו לענות.

אך כולם טעו, ומעולם לא ידעתי

כמה יפה התשובה יכולה להיות.

     גופו עלי, חם וחיוני,

עור בהיר עם ריח טוב, ואופייני,

     ריח גן עדן עולה באפי.

אהוב ליבי נוכח,

כמו אלוהים מציאותו בראשי

זוהר כמו מלאך,

עלי, האנושי.

עץ הדעת נותן פריו

חכמה יש בו, וסוד גדול

שיחה עם אהובי מעניקה לי מהגיונו

הגיגיו ושרעפיו במנגינתו על פי קול

אהובי אומר המון, גם בשתיקתו

על כל מילה שנאמרת, עשר נאצרות

ידהים אותי רבות בחכמתו

צודק הוא תמיד, ללא חריגות

אותו עדיין לא מכירים

יושבי חלד ואנשי עולם

עוד יבוא היום בו ראשו ירים

וכוחו המדהים יתגלה לכולם

עץ החיים אותי ישמח

קימוריו וקיעוריו אותם אוהב

כשפרי לבן לחופשי ישלח

בעיניי יהיה כזהב

גן של זהב עלי שופע

טללי אורות על ראשו הטוב

עיניו אבני חן, בתוכן טובע

קווצותיו רסיסי טל זהוב

אור נגוהות בבואו

געגוע בצאתו.

עוצמה בחיבוקו

אש נשיקתו

להט חרב מתהפכת נפשו

זהיר אהיה כשאשחק באש

אשרף ברצון באישו

את ליבי ברגע הוא כובש.

      אותו אוהב ומציאותו אפלל

לו יהיה לצידי כל ליל

      לנצח ליבותינו יחד, בראשינו אחת חכמה

אהבת שני גברים- מלאה היא עוצמה.

היום בגן עדן אינני מאמין

וכבר לא אשאל זאת השאלה

כי גן עדן נמצא לו, שוכב על סדין

במיטה לידי- אמת גדולה

אולי די?!?!?!?!?!?!?!?!

אין רגע אחד של שקט

יום אחד של חופש

זמן לעצמי

זמן לכתוב פה.

הכל נדפק מאז הגירוש...ואני כל הזמן בתיקונים.

ואני מרגיש כל כך רע, כי אני דואג לו, לבלונדי שלי.

הוא המלאך שלי.

אני רוצה שיהיה לו טוב, ורק טוב.

למה הם קשים איתו כל כך?

אוף!

זה ממלא את כולי, ואני מנוטרל.

אני מנוטרל.

מנוטרל הייתי כשאמרת את שאמרת

ומכה מציאותית הפכה למכה רעיונית

כשנשארתי לבד, ובגדת בי, ושיקרת.

מנוטרל הייתי כשהוא אמר

שלא אוכל עוד להיות ראשון בקו,

כי כל זה חלק מהחיים שלי, וכתר "מצטיין" ממני הוסר

מנוטרל הייתי מול נסיבות רעות, ורשלנות הדדית,

שהביאו למצב זה. וערפל יסחרר את מה שיהיה,

לכן אחשוש עתה מתמונה עתידית.

אהבה לי אליך, כליל תום והוד ויופי.

חושש אני מפני הבאות.

הגרוע מכל אסבול ללא דופי,

אך שערה זהובה מראשך אם תיפול- וליבי בלהבות.

ליבי בלהבות, עלה.

נשרף כולו, אוד מוצל מאש.

בזכות אוד לובתה גחלה

הס כל קול בעירה רועש.

ליבי בלהבות, יעלה.

נסו ממני כל טובותיי

כיצד לא אחשוש גם לאשר מכולן נעלה?