בין זינוק לזינוק

כשהייתי קטן שאלתי

"איך נראה גן עדן?" ורבים שמחו לענות.

אך כולם טעו, ומעולם לא ידעתי

כמה יפה התשובה יכולה להיות.

     גופו עלי, חם וחיוני,

עור בהיר עם ריח טוב, ואופייני,

     ריח גן עדן עולה באפי.

אהוב ליבי נוכח,

כמו אלוהים מציאותו בראשי

זוהר כמו מלאך,

עלי, האנושי.

עץ הדעת נותן פריו

חכמה יש בו, וסוד גדול

שיחה עם אהובי מעניקה לי מהגיונו

הגיגיו ושרעפיו במנגינתו על פי קול

אהובי אומר המון, גם בשתיקתו

על כל מילה שנאמרת, עשר נאצרות

ידהים אותי רבות בחכמתו

צודק הוא תמיד, ללא חריגות

אותו עדיין לא מכירים

יושבי חלד ואנשי עולם

עוד יבוא היום בו ראשו ירים

וכוחו המדהים יתגלה לכולם

עץ החיים אותי ישמח

קימוריו וקיעוריו אותם אוהב

כשפרי לבן לחופשי ישלח

בעיניי יהיה כזהב

גן של זהב עלי שופע

טללי אורות על ראשו הטוב

עיניו אבני חן, בתוכן טובע

קווצותיו רסיסי טל זהוב

אור נגוהות בבואו

געגוע בצאתו.

עוצמה בחיבוקו

אש נשיקתו

להט חרב מתהפכת נפשו

זהיר אהיה כשאשחק באש

אשרף ברצון באישו

את ליבי ברגע הוא כובש.

      אותו אוהב ומציאותו אפלל

לו יהיה לצידי כל ליל

      לנצח ליבותינו יחד, בראשינו אחת חכמה

אהבת שני גברים- מלאה היא עוצמה.

היום בגן עדן אינני מאמין

וכבר לא אשאל זאת השאלה

כי גן עדן נמצא לו, שוכב על סדין

במיטה לידי- אמת גדולה

משחר ימיי רצתי.

מאז למדתי לרוץ (והדבר קרה הרבה לאחר שלמדתי ללכת), לא הפסקתי לרוץ. משגיליתי את המשמעות לחיים, הפך הכל ברור יותר, אבסולוטי ומוחלט, כיאה וכנאה לזאטוט בן 11. ובאופן טבעי, המשמעות היחידה היתה אלוהים.

"אתה מאמין באלוהים?"

"לא"

"בכלל??? שום כלום???"

"שום דבר"

"אבל איך?? אתה שלמדת בישיבה?? ככה לזרוק הכל?"

כן, לזרוק הכל.

שביב שיחה נפוץ בן זממנו זה, מדגים עד כמה חסרים השואלים את ההבנה הבסיסית לגבי מהות האמונה שלי, האמונה שהיתה לי.

אמונה, ותו לא.

תיקון עולם במלכות שדי, והכרתת מלכות הרשעה. זו היתה משימתי.

לחשוב כל היום על מצוות, לא לבזבז אף טיפת רגע בלא לימוד תורה, בלא עשיית מצווה, בלא מעשה דתי כלשהו. כל רגע כזה שאבד, לא יוכל לחזור. פגם נולד לו אי שם בעולמות העליונים, פגם עליו מסכימים הרמב"ם והאר"י כאחד, הנגלות והנסתרות. אין מחילה, אין סליחה, אין חזרה.

כן כן, כך זה. בניגוד לתפיסה הרווחת, היהדות המוצגת לנו אורתודוקסית בלשון המעטה. היא לא פשוטה. היא טוטאלית, ומחייבת. תמיד ניתן למצוא את הרב שאוסר. תמיד ניתן למצוא את הקללה לזה שלא עושה מספיק מצוות. והרי חלילה לי מלהיות אלה.

וכל זה, למען המשיח, אחרית הימים, תחיית המתים, אלוהים.

ועד שזה (לא) בא, אני סבלתי.

אני הילד הקטן, סבלתי.

לא ההין מוחי הקטן אז לאזור אומץ והמון עזות מצח ולשאול, כיצד מצווה זו להיות עשירי למניין בבית הכנסת, כאשר 9 אנשים עוד צריכים להגיע לפני כן? בעיה לוגית.

אבל אני הייתי עשירי, בתפילות ותיקין רבות, עוד בטרם זריחת השמש.

המרוץ היה אחרי עצמי. שנאתי את עצמי על כל כישלון, שנאתי את עצמי על הצלחה לא מספקת. ושנאתי את עצמי, כי אהבתי בנים.

מהשטן זה בא, כך האמנתי. וכמה שרציתי, לא הצלחתי להשתנות.

ואז בא השבר הגדול. החלטתי לשים קץ לחיי, ולמזלי, נכשלתי בזמן.

לאחר תקופת הלם של כמה שבועות, התחלתי לבנות אט אט את הוואלבי החדש. הוא היה מבוסס לא על חוק אלוהי, כי אם על אמת אנושית ברורה. חוקי מוסר, זכויות אדם, סוציאליזם, דמוקרטיה. אט אט בניתי לי הר חדש לטפס עליו, וכבר צפיתי בפסגה זהובה ונוצצת עליה יכולתי לטפס.

ומאז אני מטפס שם.

אולם כעת, לאחר עוד כמה שברים וזעזועים, אינני בטוח שלשם אני רוצה להגיע. הטיפוס קשה לי מדי. ההצלחה גבתה ממני מחירים רבים, וכעת גם רגליי וידיי עימם הצלחתי להתקדם לעבר הפסגה, שוב אינם עומדים לי במסעי. הם נשברו.

אני כעת מחלים משברי ומפצעיי, זו הפעם השניה. הפעם, שלא כבראשונה, השבר לא היה חד מספיק, ועוצמת הכאב נתגלתה רק זמן מה לאחר מכן, בעוצמה כפולה ומכופלת.

אינני יודע כיצד אמשיך מכאן, אולם מה שבטוח- אהנה מהטיפוס בפעם הבאה.

ויהי בימים ההם אין מלך בישראל, איש כטוב בעיניו יעשה, אין חזון נפרץ: והארץ נשמה ותשכח מוסרה וערכיה, איש את רעהו חיים בלעו: ויבורכו אנשיה בברכת החירות, ותהי להם חרב פיפיות בידם, אשר להבה השני יחרוך בשרם באישו, אשר הוא הממון: כי לכסף היו מתאווים, כסף צרתם, ואחריו ירדפו כל היום וכל הלילה: ויהיו בין יושבי חלד קהל רב, מעשר מכל בני אדם אשר תחת שחק: אשר לא נהגו כמנהג הארץ, בה יעזוב איש את אביו ואת אימו ודבק באישתו ויהיו לבשר אחד, כי לאהבתם גבול לא היה, ויאהבו אישה את רעותה ואיש את רעהו, איש תחת אישה ואישה תחת איש: וישימו אמת בעטרת ראשם, וידבקו באהבתם, ומהם שנולדו בגוף לא להם: ויהיו תמירים ויפים, ויופי יעטרם: חן בעיניהם, ונאה דמותם: ותהי כל אומנות יסודה על דעתם, וכל מלאכת צורף מידם תבוא: שיר וזמר ולחן, פסל וציור ומחול: רקמת בגד ועיטוריו, תפארת גוף והדרו: שמחים היו ועיניהם עולצות, ילדי שמש ובנות ירח, נעורי נצח וחיי תום: ולא תש כוחם בילדים, כי אלה נחסכו מהם, ותהי הורתם ליופי ולאהבה ולחיים: וילעיזו עליהם כי עליזים הם, ויהיו לבוז שאר בני אדם: כי יראו מפניהם אלה אשר לא עמד להם כוחם לדבר אמת אל נפשם: כי אימה ופחד תהי מנת חלקם לאשר יהיו הם עצמם מקהל זה: ויתבהלו פן חייהם הקבועים כצור החלמיש יזרמו כנהר, ולא ידעו לשחות: ותהי אימתם מפני החופש, כי לא ידעו במה לבחור: ויהי זדון בליבותם, וירצחו ויקטלו ויהרגו בילדי הנצח רבים עד מאוד: וישנאום וילעגום ויקללום, כל זאת תחת קינאתם אשר איכלה ליבותיהם:

ויהי בחלוף השנים, ויקומו וידרשו ילדי הנצח חלקם ונחלתם בין יושבי הארץ: ויושביה יראו מפניהם, ולא שש ליבם לעשות כן: ויהיו ביניהם אנשי טוב וברי לבב, מעשיהם חסד ודבריהם אמת, ויעמדו לצד ילדי הנצח, ויחזקום ויבואו לצידם: וינצחו ילדי הנצח, לא בכוח ולא באש, כי אם בשיר ובמחול ובצבעים, אותם ישאו במצעדם: וקשת יהיה דגלם, שישה צבעים סימלם: ותהי עיר האביב ביתם, זו אשר חידשה נעורי הארץ אשר מקדם, מקלט בטח למחדשי נעוריהם: וישכנו רבים מילדי הנצח בתל אביב עיר הקודש, חזון נביאי ישראל הקדומים והמאוחרים: ותשמח הארץ בהם ותגל אדמה במעשיהם: ויהי הזדון עודנו חזק כאשר מקדם, ואף על פי כן שמחה בליבותם: כי כאשר יהפוך נר ללפיד בחשיכה, ופתיל לאבוקה יגרשה, ותהי אפילה עדיין בגדולתה, הן את הלפיד יראו בזוהרו: וגם בשמים מלאי עלטה, יאירו כוכבים דרכי ההולכים:

ויהי באשמורת הראשונה של הלילה, וילדים אשר עוד תומתם בם משחקים בתל אביב: כי הזדון ירדפם בביתם, ויותירו שקר מאחורי גבם ויבואו אל מקום אמת שם יציגו תוכם כברם: ובא איש אשר הזדון כבש ליבו, ויקטול וישפוך דם רב: וינוס איש הזדון כאשר דם על ידיו, יעופף הערפד לאחר מציצתו: ולא נודע מה היה לו עד היום הזה: ותצעק הארץ, כי דם ילדים נשפך, ובאשר שישה צבעים היו, אדום ושחור הינם: ויהי עצב רב בכל ילדי הנצח:

ותהי פליאה בקרב הארץ, על אשר אמרו, כי רק בעריות רצונם, ובזימה תשוקתם: בהמות ותו לא, יושבי מושב לצים וחבר מרעים: ולא כן הוא, כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח, כי חיים הם מעייניהם, וחיים יביאו: ילדים ובתים יקימו, ועזרה לזולתם מפני הזדון: עזרה יציעו אין כסף, סיוע לאנשיהם חינם: ויביטו במראה תמיד, להאשים עצמם: כי בטוב לבבם, יאשימו עצמם בזדון המתרגש ובא אליהם:

ויתאחדו כאיש אחד בלב אחד, וישתוממו יושבי ארץ על זאת: ויתאבלו ימים רבים, ודמעתם מצויה היתה: ויצאו חזקים כחשל אש חרב, ויגדילו כוחם מאוד מאוד: תחת הנעצוץ יעלה ברוש, ותחת הסירפד יעלה הדס: ויהי הזדון לעומתם ירא, אולם שב כוחו כבתחילה: ויפול הפור למלחמת עד בין הזדון ובין האור:

כה נאמר בימי קדם,  אור ינצח אפילה, וחושך יכבה אבוקה: שנות דור ודור במלחמות, וחיי אדם אחד על כף אחת, ויחזה האחר בניצחון השניה: ועוד יפלו קרבנות, ודם עוד ישפך: ובעוברם על דמם, ויראו עצמם מתבוססים בדמם, ובדמם- יאמרו נחיה:כבקוע ביצת עוף החול מאפר גוויתו, כן ילדי הנצח יחיו לנצח, ולא ינצחם הזדון, גם אם עצב יביא אל ליבם: עוד יבוא שלום על ילדי הנצח, שקט ושלווה: ויבנו ערים ויקימו נחלות, ששון ושמחה יימצא בהן, תודה וקול זימרה: מי חכם וישמור אלה, ויכין פניו לבאות: