בין זינוק לזינוק

כמה טוב שבא החורף.

הייתי רוצה להיכנס לתרדמה.

תוכננה שבת ביתית לחלוטין, שתוקדש ללימודים ולזמן איכות עם עצמי. החורף עשה לי חשק להתכנסות פנימית, וגם הוריד לי את החשק ללמוד.

פתאום, הצבעים נעשים כהים יותר, המציאות אמיתית יותר. בחורף, אני מרגיש חי הרבה יותר.

בלילה, כשכולם הלכו לישון, חיפשתי מה לעשות. השתעממתי, אבל נהניתי מתחושת החורף. קר לי! כמה התגעגעתי לזה...

לפעמים, אני מתחיל לפתוח מגירות ודלתות. הרבה פעמים ניתן למצוא משהו בעל ערך שדחפת לשם מבלי משים, משהו שבדיוק אתה צריך, משהו שטוב שנזכרת בו.

אתמול, הוצאתי מהמגירה את האלבום של אחותי הקטנה, כשהיתה תינוקת.

איזו חמודה.

הסתכלתי על תמונת החיוך שלה, אולי היחידה שהיתה לה. בכמה נוספות ניתן לראות ספק חיוך, וביתר פשוט קשה לחשוב על כל מה שהיא עברה, כי הבעות הפנים שלה מעידות על סבל.

תמיד הייתי חשבתי לעצמי, כמה סבל עברתי בחיים שלי, עד שהגעתי לשלמות עצמית פנימית. חשבתי, עוד כשהאמנתי באלוהים, שהוא עוד ינקום בי על שעזבתי אותו. צרה שעוד לא ידעתי ונסיון שלא התנסיתי בו, היה אח קטן נכה. מאוד חששתי מזה, בזמנו.

אמא שלי ובעלה ניסו להביא ילד נוסף לעולם. אנחנו היינו שלושה, אבל אתם יודעים, עסקי פרו ורבו. לאמא שלי היו כל מיני בעיות פריון, אבל בסוף היא הצליחה. הרחם שלה לא היה משהו, בטח בגילה, ושק העובר נקרע לה. היא אושפזה בבית חולים החל מהחודש הרביעי להריון.

אני הייתי בערך חודש לפני גיוס, והוטל עלי למלא את תפקידי הבית, ולדאוג לאחים הקטנים שלי.

לאחר בעיות רבות, סיבוכים רבים וסכנת חיים לה ולעובר, אחותי נולדה בניתוח קיסרי, בחודש החמישי, במשקל 700 גרם. קצת פחות מכיכר לחם שחור.

ביום המחרת התגייסתי.

בעיות רבות היו לה- במערכת העיכול, בלב, בריאות, והיא עברה ניתוחים רבים. אמא שלי נשארה בבית החולים ימים רבים. אחותי היתה בסכנת חיים זמן רב כל כך. במקום שמחה, היה המון בכי. המון המון.

ל היה חשוב לשאול, אם היא תקינה שכלית וגופנית. "כן, ברוך ה', הכל בסדר מהבחינה הזו" ענתה אימי. נרגעתי. אמנם בשלב הזה כבר לא חששתי כלל מאח או אחות נכים (פיזית או מנטלית), אולם לפחות לא קרה שום דבר בגללי.

אני נאלצתי להכין אוכל לשבתות, כשחזרתי הביתה. בטירונות, נעשיתי חייל רע, כשרציתי לצאת כל הזמן בכל השבתות. עשיתי כמה תרגילים, וכמה חיילים נאלצו לסגור שבת במקומי. אבל לא היה אכפת לי. שתזדיין השבת שלהם. היה לי בית לדאוג לו.

לבעלה של אמא שלי היה די קשה. הוא לא בנוי לדברים האלה, אז הוא פשוט לא התערב כל כך. אני כמעט ולא הייתי בבית, ואחיי הקטנים פשוט פרקו עול. אמא שלי עשתה לילות כימים בבית החולים, רואה מבין דמעות, בוכה תמידית.

הבית הלך ונהרס. זה גבה מאיתנו יותר מדי כוחות. כל ביקור שם, בבית החולים, היה הורס אותי. דבר קטן כל כך, שסובל כל כך הרבה.

לאחר כמה חודשים, אמא חזרה לישון בבית כמה פעמים בשבוע. התחילה להיווצר שגרה של ייאוש ותקווה לסירוגין, תפילות ותהילים וציניות ואירוניה וחיוך עקומים ובדיחות בעלות אימפקט זמני בלבד, כי אחותי תמיד היתה שם מאחורה בראש.

קיבלתי כמה ימי חופש בחול המועד פסח, וחזרתי הביתה שמח כשהודיעו לי את זה. אימי ובעלה לקחו את אחיי הקטנים ללונה פארק, יחד עם כמה בני משפחה נוספים. קצת פריקה. היה לי בית משלי עד 10 בערך, כשהם היו אמורים לחזור.

ההורים שלי חזרו די מוקדם, ללא אחיי הקטנים, בערך ב-6. פתחתי את הדלת, וראיתי הבעת פנים עליהם, שהלחיצה אותי מאוד. ידעתי שמשהו קרה, משהו רע.

"הרופא קרא לנו מהדרך, לדבר איתנו."

"ו....?" שאלתי.

"היא חולת תסמונת דאון".

ושניהם פרצו בבכי.

חשבתי על אלוהים ועל הנקמה שלו. הרגשת קבס חזקה ביותר עלתה בי.

רצתי לשירותים, והקאתי את נשמתי, כמו שלא הקאתי מעולם.

"מה? איך...?"

מסתבר, שהיא היתה כל כך קטנה כל הזמן הזה, ולא ראו את הסימנים הפיזיים של המחלה עליה. בדיקות דם לא לקחו ממנה, כיוון שמרוב כל הניתוחים, במשך כמה חודשים זרם בה דם שאינו שלה בכלל. אבל בבדיקת הדם הראשונה התגלה הסממן שאיננו מוטל בספק. יש עוד כרומוזום, שלישי במיקום שכל כך מעלה חשש, בכל אחד מטריליוני התאים בדם. טריזומיה 21, התסמונת ע"ש דאון.

היה קשה לי לראות את בעלה של אימי, אבי החורג, בוכה. היחסים בינינו היו רעים בדרך כלל, והיה לי קל להמשיך את הדה הומניזציה שעשיתי לו עוד בילדותי, באופן מושתק ומודחק יותר. עד עכשיו. הוא באמת לא יודע להתמודד עם דברים כאלה.

נסעתי לבית החולים, להיווכח במו עיניי. עיניים יפות וגדולות, אולם מלוכסנות קמעא, ללא ספק. הלשון השתרבבה החוצה. הזרת מחולקת ל-2  פרקים, לא ל-3. אף יפיפיה, לא יהודי במיוחד. איך לא ראיתי את זה קודם?

חיבקתי אותה בקושי, דרך כל החוטים והמכשירים. אני אוהב אותה כל כך, בכל מצב.היא הסתכלה עלי וחייכה. מי יודע מה חשבה.

מאותו זמן והלאה, הדברים רק הידרדרו. בעלה של אימי נעשה מרוחק, שקע בעבודה. אמא שלי היתה כל הזמן בבית חולים. מרוב דמעות, הראייה באחת מעיניה נפגעה.

ידענו והכנו את עצמינו למצב של אחות שתהיה בבית, עם תסמונת דאון, נכה בהמון מובנים פיזיים גם כן, עם חובות טיפול עצומים. עוד לא חשבנו על המשמעות בכלל, על החיים שלנו.

ככל שהזמן עבר, מצבה של אחותי נעשה גרוע יותר ויותר. לא בטוח כלל מה סיכוייה לחיות למעלה משנים בודדות. לאחר קרוב לשנה, הדברים החלו להתפוצץ. עברתי לגור בבסיס, בעלה של אימי כמעט השתגע, וניסה לריב איתי על כל דבר. אמא שלי נעשתה לרוח רפאים. זה גבה ממנה מחיר שלא היה לה יכולת לשלם בכלל.

הגעתי למסקנה- עדיף שהיא תמות. עדיף לה שהיא תמות. עדיף לנו שהיא תמות. היא כבר לא זיהתה את סביבתה. יותר מדי ניתוחים, חמרים, תרופות, צלקות. היא התנפחה מאוד. כמה מאצבעות רגליה קיבלו נמק, ונעשו שחורות. כנראה שיהיה צורך לכרות אותן.

הבית נהרס, אנחנו נהרסנו, המשפחה שלי נהרסה לגמרי.

אחי נעשה חולה מאוד באותו חורף, לפני 3 שנים. נותרתי בבית עימו שבוע שלם. ביום ראשון חזרתי לבסיס. הסתבר שנדבקתי ממנו, ושלחו אותי הביתה ל-3 ימים. ביום רביעי בבוקר, חזרתי לבסיס.

קיבלתי טלפון בערך ב-8, מבעלה של אימי. "היא נפטרה".

העולם הסתחרר עלי. נשברתי כשמפקד הבסיס שאל אותי מה קרה. סידרו לי הסעה הביתה מהבסיס. התחלתי לחשוב פרקטית, מודעות אבל. לאט לאט כולם עיכלו ועזרו. מצב מיוחד, שבירת שגרה, התחילו להגיע אנשים. מסתבר שלפי ההלכה, לא היה צריך לשבת עליה שבעה באופן רגיל, כיוון שהיא נחשבת לנפל. נגיד.

בהלוויה, רב ש"סניק מטומטם החל לדבר על גלגול נשמות וכמה שזה צודק ובסדר ובעצם למרות שזה רע, זה טוב, ואלוהים כמובן מסדר ככה את הכל ושאר ירקות. לא ממש הקשבתי, די הכרתי את זיוני השכל הללו, וחשבתי על השנה שעברה. על כל כך הרבה אנרגיה, בכי, דמעות. על כל מה שקרה לנו.

כן, רבותיי, מותר להפיל. זה בסדר, זה מצויין. לא חסרים בני אדם בעולם. ולא, בן אדם שעוד לא נולד, ושלא ברור מה יעלה בגורלו, מה סיכוייו לשרוד, לאיזה הורים הוא יגדל, אם הם בכלל ירצו אותו, מה תהיינה איכות חייו ורמת חייו, במיוחד בזמן כמו היום, בו החברה והמדינה מתנערות מאחריות על חבריהן ואזרחיהן- הוא לא עדיף- פשוט לא עדיף- על בן אדם וזוג ומשפחה שלמה, שכבר חיים, נושמים, מנהלים את חייהם, ושאם מאוד ירצו, יוכלו להביא ילד אחר לעולם- שכבר נולדו.

שנה עברה, ונותרנו בהפסד. אוברדראפט מטורף שנגרור עד לסוף חיינו.

אנשי החברא קדישא עבדו כרגיל, אם כי מותו של ילד ודאי שונה, אפילו מבחינתם. הדחפור הוציא את מירב החול, עד לעומק של כ-2 וחצי מטרים. היה ניתן לראות מבעד לכיסוי את תווי גופה.

לכולם היה קשה, אז ניגשתי אני לקחת את האת כדי לכסות החול. שוב ושוב, לחפור עם האת, להרים חול, ולזרוק על אחותי הקטנה המתה. כאילו עשיתי עבודת גננות. מי יודע, אולי הפה שלה פתוח מעט, העיניים גם.

האדם החי היה סוגר מהר את העיניים מפני החול, גם את הפה. זה היה מגרד לו. אבל כשמתים, זה כבר לא משנה. הסתכלתי עליה- כבר לא יגרד לה. אדם עם פוטנציאל לטוס לחלל, להביא ילדים לעולם, לשיר לצייר לרקוד לשחק ליצור לבנות לשתול לאכול לישון ולעשות כל כך הרבה, שוכב שם, דומם, שקט, ולמציאות לא אכפת. היא עוד תירקב, ואת גופה יאכלו תולעים, מתחת לחצי טון אדמה.

איזה בזיון. פשוט בזיון.

ובאותו הרגע, כפירתי באלוהים היתה שלמה. הוא כבר לא היה שם. עד אז, מזה כמה שנים, לא האמנתי בו מכורח ההגיון, אבל מעתה והלאה, גם לא מרגש.

ובצבעי מציאות כהים של חורף ושמים מעוננים ומורידי גשמים כמו עכשיו, למדתי דבר או שניים על החיים האלה.

התחלנו מסע שנמשך לא מעט זמן, של אבל.

בלילה, הלכנו לישון, בוכים כולנו. לא יכולתי להירדם. ב-yes, שידרו סרט אנימציה מוזיקלי, משנות ה-60, של מדע בדיוני וסייבר פאנק, פנטזיות ומציאות מוזרה, עם המון פורנוגרפיה רכה סטרייטית, בסגנון החופש של וודסטוק. עשו את זה הרבה באותם שנים. סרטים מצויירים של שירי הרוקנרול.

הזוי לחלוטין, הסרט הכיל קטעי שירים שהמילים שלהם על החיים היו זוכים ממני לבוז בכל זמן רגיל, אבל הרצון לחיים פשוטים דווקא קסם לי באותו רגע. כמובן שלא שמעתי כלום, זה היה על ווליום אפס, הרי לא רואים טלויזיה בשבעה.

שטם דבר כבר לא ישוב להיות מה שהיה. אמא שלי בנסיגה תמידית, בעלה דווקא התבגר, על הטוב והרע שבכך, ואחיי הקטנים נעשו בלתי נסבלים.

ואני? נצרבתי באש, הונחתי שוב על הסדן, הפטיש הכה בי. חושלתי שוב. החרב שהיא אני נעשתה חדה יותר, עשויה יותר ברזל. עוד חלק מליבי התאבן. 3 שנים עברו מאז, כמעט.

רק שאשאר בן אדם.

ביום רביעי, יצאתי מאוחר לפגישה עם חבר טוב, לניצול כמה הנחות שהיו לי לקניית בגדים במקומות שללא הנחות כף רגלי לא היתה דורכת שם. הפגישה כמעט התבטלה, אולם בסוף הוא הצליח להגיע (ואפילו לפניי..!).

יצאתי מהר לאוטובוס שאמור היה לקחת אותי מהחור שאני גר בו לרכבת. הוא איחר בערך בחצי שעה.

בעודי עולה לאוטובוס, חיפשתי מקום לשבת לפי חוק האיסור של פאולי (כל האנשים יתיישבו קודם כל בספסלים פנויים חלוטין, ורק כאשר בכל ספסל של שניים יושב אדם אחד, יתיישב מישהו במקום פנוי בספסל תפוס. ממש כמו אלקטרונים). כשנכנסים, אנשים מביטים בכם, בוחנים מי נכנס לאוטובוס, לראות האם זה אדם מוכר. לרוב המבט חטוף, ובמידה ואין עניין באדם, הוא חוזר חזרה למקום בו היה קודם.

בעודי מחפש מקום, הרגשתי שמבט אחד לא הפסיק לנוח עליי. מישהו חמוד ממש, בן 20 לכל היותר, הסתכל עלי.

נתוני גיידאר: מתקבל הומו-סיגנל בעוצמה בינונית

הוא נתן בי מבטים ארוכים מדי, ארוכים מכדי להיות מקריים. נתתי בו גם מבטים חזרה, והעיניים שלנו נפגשו לא מעט, אבל אני מניח שהוא חשש, ואני..טוב, אוטובוס מלא באנשים, אור יום, אני לא מכיר לחלוטין את הבחור, אין לי שום סיבה שבעולם להתחיל איתו שיחה מבלי שאסכן את עצמי למקרה שהוא סטרייט (סבירות נמוכה; גיידאר נאמן) או הומו ביישן שלא יעשה כלום (סבירות גבוהה ביותר).

חשבתי שזה יסתיים כשאני יורד, אולם ירדנו באותה תחנה, ושנינו רצנו לתחנת הרכבת. אז הוא נוסע דרומה.

כשהגענו, רצנו ל-2 קרונות נפרדים. במקום לעלות לקרון שלו, הוא פשוט רץ חצי רכבת בערך, לקרון שאני עליתי אליו. חיכיתי כדי להיות בטוח שזה אכן מה שקרה. הוא עלה והסתכל עלי, ואז בחר לו מקום לשבת בו, כי אני לא התיישבתי, ועשיתי את עצמי מתעסק עם הפלאפון. ירדתי לקומה התחתונה של הקרון, והתיישבתי בדיוק איפה שהוא התיישב, מולו. מעתה, דברים נעשו ברורים יותר.

היה ברור שהמצב הזה, הקיפאון הזה, בו הוא ואני מבלים זמן רב יחד ככל הניתן, אולם מבלי להתחיל משהו, התקבע.

החלפת המבטים המשיכה, אולם לצערי אישה חרדית החליטה לבהות בשנינו. אולי גם לה יש גיידאר. זה היקשה גם עוד יותר על פעולה אפשרית.

שנינו דיברנו בפלאפון, והשיחה שלו לא נשמעה לי ורודה במיוחד, ולכן קצת ירד לי. אולי אני מדמיין הכל. מה אני רוצה בכלל מהמסכן?

שלחתי הודעה לחברי הטוב, סיפרתי לו את כל מה שהיה, וביקשתי ממנו שימצא לי שאלה. "מה אני אומר לו???"

הוא שלח לי חזרה "הקו הזה מגיע ל....?"

אבל זו הרי היתה רכבת, לעזאזל.

משיחת הטלפון שלו הבנתי שהוא עומד לרדת בתחנת האוניברסיטה.

Now or Never

אני לא שפן, אני וואלבי.

"תגיד", שאלתי, "אתה יורד במקרה בתחנת האוניברסיטה?" עוד ארבעה אנשים הפנו את מבטם לעברי חוץ ממנו, כולל החרדית המעצבנת.

"לא", הוא ענה, והסתכל עלי. "למה אתה שואל?"

"אם הייתי עונה לי 'כן', הייתי שואל אותך עוד שאלה".

הוא חייך ואמר "מה השאלה?"

"אתה יודע עם איזה קו מגיעים לקניון רמת אביב?"

ורק שתבינו, אני סטודנט באוניברסיטה, הקניון 300 מטרים ממנה בערך, מהצד המערבי. ואם זה לא מספיק, אני האדם האחרון שלא ידע להגיע מנקודה א' לנקודה ב'. הוואלבי הזה ניחן התפיסה מרחבית שזכתה להלל ולשבח ושהצילה אותו לא מעט פעמים. אבל עכשיו הייתי צריך לשחק.

"זה 20 דקות ברגל" הוא ענה

"כן, אני יודע, אבל אפשר לחסוך 10 דקות עם אוטובוס, ואני די ממהר"

"תשאל את אחד הנהגים שם, הוא בטח יידע".

טוב, אני לא יודע אם הוא כן או לא- אבל מה שבטוח, "להמשיך" אחרי ש"התחילו איתו", הוא לא יודע. הוא הסתובב והסתכל עלי כשירדתי מהרכבת. אוף.

אבל התנחמתי בעובדה ששנינו מאותו החור. סביר להניח שעוד אראה אותו.

====================================================

התחלתי עם בלונדיני מושלם דרך הפייסבוק, אבל הוא לא עונה לי, לעזאזל.

לכן אני שם יותר מדי לאחרונה, מחכה וממתין עד בוש, מבכה את מר גורלי הנעדר-בלונדינים.

בליל רביעי, כשנכנסתי, פנה אלי מכר חדש, שהכרתי במסגרת אחת ההתנדבויות שלי בקהילה. הוא נאה ביותר, אבל לא ידעתי אם יש לי סיכוי איתו, והאמת שמהלך אותה התנדבות התעניינתי במישהו אחר, אז לא ממש ניסיתי שיהיה איתו משהו.

"מה קורה יפיוף??" הוא שלח לי.

"בסדר, מה איתך?"

התחלנו שיחת הומואים זורמת. הוא רצה, אני רציתי, לו היה בור למלא, לי היתה ערימה לשטח, זרמנו שנינו, והחלפנו מספרים.

את התוצאה נראה במסיבה הבאה. אני מקווה. אוף, שזה רק יצליח, לעזאזל.

====================================================

אתמול, שוב הלכתי למרכז הגאה.

כשיצאנו משם, אני ועוד כמה אנשים ליציאה מסורתית רבת שנים, נעדרת כיוון ומגמה, חמוד אחד ואני הצבענו בעד בית קפה, ואחרים רצו ללכת לדאנס בר. כיוון שלא הסכמתי לוותר, כולם באו אחרינו. בטרם נכנסנו, התברר שאף אחד לא יספיק לרכבת שלו, אז כולם הלכו, והשאירו את החמוד ואותי לסוגשל דייט.

היה אמור להיות לי טרמפ עם המשפחה, ובכל רגע הייתי אמור לקום וללכת. אמרתי לו את זה, ולקחנו את הסיכון. איך שהשתיה הגיעה, התקבלה ההודעה המעצבנת. אוף, לא הספקנו כמעט לדבר. שנינו התבאסנו, ואני קמתי.

לא רציתי לצאת בידיים ריקות.

נישקתי אותו.

"נקבע לפעם אחרת מסודר יותר"

"ביי"

אוף. הוא חמוד, אבל לא יותר מזה, ואין לי מושג מה יהיה.

===================================================

אוף, פרפר של אהבה, עוף.

ממש לא נראה לי כל העניין הזה.

אנחנו מביאים אנשים לעבוד פה, בתנאי עבדות, וגם נותנים רשות לסוחרי עבדים של ממש לנהל את כל העסק, כאשר אנו יודעים שהם יביאו לפה גם זונות בכמויות מסחריות וגם ירמו בכל דרך אפשרית את מי שהם מביאים לפה- אבל לפחות יביאו לפה את האנשים שאנחנו צריכים- בני אדם שמזלם לא התמזל והם נולדו למדינות עולם שלישי, מוכות רעב, מחלות, אלימות ועוני, שאפסה תקוותם והזדמנות שווה לא ניתנה להם, והם מוכנים בייאושם לעבור לארץ זרה ולשלם בעבור זה המון כסף, בלא לדעת מה יעלה בגורלם, רק על מנת- לעזאזל, מטורף שאני אומר את זה- לעבוד.

אנחנו נזקקים לכוח עבודה זול והמוני במקומות רבים. מאז שהקפיטליזם החזירי השתלט בארצנו והסוציאליזם הישראלי נפח את נשמתו, לא היה שום סיכוי שדברים ינועו כאן בקצב המטורף שמכתיב הכסף, אלמלא ביטולן של זכויות העובדים אצלינו בארץ, לחלוטין. כיוון שהעניין היה בעייתי ושחיקתו (שכבר נושאת פירות) עתידה היתה להימשך שנים רבות, לא ניתן היה להשתמש בישראלים.

אז באמת מאז 67 הרי הכוח האנושי הזה היה קיים, גם אם לא שמנו לב אליו- תתי האדם שאינם ראויים לזכויות פוליטיות מבחינת מדינת ישראל, אלה שמפריעים לעם היהודי בעצם קיומם ומטנפים את מרחב המחיה שלו- הפלסטינים.

הם גוייסו לשדות ולנדל"ן בשצף קצף, בנו ובנו ובנו והיו שותפים מלאים לפריחה הכלכלית של מדינת ישראל בשנות ה-90, המזומן שהקפיטליזם משלם עם השתלטותו.

אך אבוי, הם החלו להתנגד, פוצצו אוטובוסים והעיפו אנשים (ואת עצמם) באוויר, ונוכחותם לא ממש הועילה לתוחלת החיים של סביבתם היהודית, בממוצע. בעלי ההון והשלטון הבינו שאין מצב שמטילים עוצר עליהם מחד גיסא, ומביאים אותם לעבוד כאן מאידך גיסא.

מה גם, שסוף סוף עלה בידי המעוניינים בכך להרוס את מדינת הרווחה הישראלית, שהוקמה בעמל רב, באמתלות שונות ומשונות שכבר נשמעו במקומות אחרים בעולם והוכחו כשקריות, כלא עובדות וככאלה שמביאות להרס כלכלי וחברתי (כגון "תנו לעשות כסף", "מיתון מיתון- תנו כסף לעשירים ואז יהיה גם לעניים", "מובטלים לא באמת רוצים לעבוד" ועוד סיפורים מאגדות האחים גרים שצונזרו מכל ספריהם על ידם מחוסר עניין לילדים). הגיע השלב שבו גם הנכים והזקנים נזרקו לרחוב, או לבתי האבות, וממילא הצורך בעבודה מהבוקר עד הערב משתק את רוב האנשים העובדים, ולא עולה בידם לכלכל גם את הוריהם, גם אם לא נזרקו בפועל.

מזל שיש תאילנדים ופיליפינים שינקו את החרא של סבא.

אז הם היו בו, קיימים ועם זאת לא קיימים כלל, חיים בפחד מתמיד, וביחס למקומות אחרים בעולם, לא מגדילים את הפשיעה, מתאספים מקסימום בתחנה המרכזית בתל אביב. הכל בקטנה. רק מעיד על כמה רע להם מאיפה שהם הגיעו.

אז הם בנו להם חיים כאן, מתחת לאפה אך תחת עיניה הפקוחות לרווחה של מדינת ישראל, הקימו משפחות, קהילות וחיים שלמים.

אין ספק שהדבר מעיד על חולשה של החברה שלנו, של הכלכלה שלנו, של מצבנו. אולם זה כנראה גם מעיד שיש לנו משבר זהות חזק. איננו יודעים מה זה להיות יהודים.

פוליטיקאים קטנים החליטו לעשות הון פוליטי מהעניין הזה, והחליטו למצוא שעיר לעזאזל. העובדים הזרים כמובן. בואו נגרש את כולם, ויהיה בסדר. כאילו, בטח שלא, אבל סתם רק ניתן את התחושה שככה יהיה, כי את הבעיות הגדולות באמת לא נצליח לפתור, וגם אם יש לנו מושג איך, זה בטח עניין של טווחים ארוכים, ומה אכפת לי מה יהיה אז? אני צריך הרי לזכות בבחירות הבאות או במכרז הבא למשרה בשירות המדינה. למה שזה יעניין אותי?

כמובן שגם נמשיך לייבא עובדים זרים בדרך, כי הכל באמת סתם אשליה כזו. מקסימום נגרש אותם עוד כמה ימים אם נצטרך. לא בני אדם, רובוטים. משתמשים, זורקים.

עוול בלתי יתואר ומבייש ייעשה כאן אם יגורשו העובדים הזרים בכללם. אם הם איכשהו מהווים בעיה, צריך להפסיק להביא אותם קודם כל.

שנית, הם בני אדם, שביצעו את העבודות השחורות ביותר שלא היה לנו את הכוח לעשות. עבדים עשינו מהם. אסור לנו לגרש אותם! אסוררר!!!

אם למישהו יש טענה בדבר "להאכיל פיות של אחרים לפני שתאכל בעצמך" ו"עניי עירך קודמים"- שלא היה מביא אותם לכאן מלכתחילה.

משנכנסו האנשים האלה בשעריך- בהזמנתך- אתה אחראי להם.

שכחנו מה זה להיות יהודים. את הכנסת האורחים של אבי אומתנו, אברהם אבינו. כיצד כל איש היה מרגיש בבית אצלו. עד היום המנהג הזה נשמר אצל שוכני מדבריות. העולם רבותיי, הוא מקום קשה. תעזור לנוסע בדרכים עכשיו, כדי שיעזרו לך בעתיד.

שכחנו איך גרשו אותנו ונתנו לנו לחיות בתנאים תת אנושיים במלחמת העולם השניה, ברייך השלישי. אנחנו, שראו בנו ככוח עבודה ותו לא, השתמשו בנו וירו בנו, שוכחים כל זאת עתה ומסתכלים על העניין ברצינות ועוד שואלים "מה לא בסדר"?

איך אנחנו שולחים שביעיסטים כל שנה למחנות המוות ההם, למחנות הריכוז והעבודה הארורים, ומציגים כעוול ראשוני את הגירוש לגטאות ואת ניצולינו ככוח עבודה ותו לא, איך אנו מציגים כל זאת ב"יד ושם", ולאחר מכן עושים זאת כיום?

כיצד אנו מתלוננים על גירוש ספרד?

במעשינו זה, אנחנו מצדיקים את הגירוש הזה. אנחנו אומרים, בגירושנו את העובדים הזרים, זה בסדר וזה מותר לקחת בני אדם כעובדים ואז להגיד להם ללכת להזדיין. מותר.

חמור מכל, אנו שוכחים את הרצל, חוזה מדינתנו. הרצל כתב במפורש בספרו "אלטנוילנד" שכל מטרתה של הקמת החברה היהודית בארץ ישראל היא להוות מקום בו אפילו זר ירגיש בבית. כדי שיהודי יוכל לדעת שיש לו מקום בטוח בעולם- ושכל זר הצריך עזרה יהיה שותף לנו בכך. שותף לגורל, שותף לבית.

אז אני לא אומר, תפתחו את השערים ותתנו סל קליטה לכל עלובי החיים בעולם כולו, ממש לא. זו לא הדרך לפתור את העניין.

אבל לקומץ האנשים שכאן, שהיו כאן עבדים, עשו את החרא שאנחנו לא רצינו לעשות, היו שותפים בבניין הארץ הזו, ובנאמנות גבוהה מאוד, יחסית- תנו להם להישאר פה ולחיות את חייהם בשקט. תנו להם אזרחות. כמה הם כבר ישפיעו על הבעיה הדמוגרפית.....?

על אחת כמה וכמה כשמדובר בילדים. ילדים שנולדו פה, גדלו פה, לא רשומים בשום מקום בעולם, יתומים של כדור הארץ, דוברים עברית בלבד, לומדים בבתי הספר שלנו. אני לא יודע אם אני צריך לתת פה עוד איזו שורה שנונה, כי מספיק רק התיאור הזה שלהם כדי שכל בעל לב לא יגיד להם ללכת. יהודים- רחמנים בני רחמנים.

כואב הלב לראות אותם מנופפים בדגל ישראל, מספרים בגאווה איך ישרתו בצה"ל כשיהיו גדולים, שרים את התקווה ומדקלמים עברית רהוטה- גויים אוהבי יהודים. נביאי ישראל התנ"כיים אכן צדקו בחזונם- באיזו אירוניה שטנית במיוחד.

כפיים.

ממש אור לגויים.