בין זינוק לזינוק

בתחילה,

נולדתי.

ואז רציתי.

רציתי הכל. רציתי לשלוט בהכל. חשבתי שאני הכל. ככל שלמדתי יותר, רציתי יותר. כל דבר חדש שראיתי, רציתי.

אבל אז נחתה עלי ההבנה הנוראה, ואימה גדולה תקפה אותי. אני לא יכול לקבל כל מה שאני רוצה. יותר מזה, אני חסר אונים. לחלוטין. איבדתי דברים, ולא משנה כמה רציתי אותם בחזרה- הם פשוט לא שבו. זה היה מאוד עצוב. עצוב ומפחיד כאחד. לעיתים בכיתי, ולעיתים זה עזר, אבל לרוב למדתי שכבר עדיף לשתוק.

גדלתי, ונעשיתי אחוז באשליה, שאוכל להשיג הכל אם רק ארצה. ניסיתי וניסיתי, טיפסתי וטיפסתי, השגתי עוד כוח יותר כוח, והיה נדמה לי ברגעים מסויימים כי הצלחתי.

אבל נתבדיתי עד מהרה.

אינני יכול, וחסר אונים נותרתי. אם לא אל מול דבר אחד, אל מול משנהו. אם לא אל מול מחלה, אל מול מלחמה. אם לא אל מול אסון טבע, אל מול המוות.

וכל הזמן הזה פחדתי, ולא מצאתי מזור.

לראשונה, כשגדלתי עוד, חשבתי כי נמצא הפתרון- להתכחש לרצון. אינני רוצה דבר, כי הדבר אינו דבר; הוא כלום. הוא לא יביא את השקט לרצון, אלא רק יגדיל אותו. הגיגים לוגיים מסובכים ומהלכים פילוסופיים מפותלים הביאו אותי למסקנה הרצויה. וכך, נפרדתי מכל החומר.

אולם היה גם הרצון לרוח. וגם לו לא היה שובע, ולעיתים הפחד בהבנה כי לא אשיג הכל היה חזק יותר ברוח מאשר בחומר. אז נפרדתי מהידע, מהאהבה, מהרגש ומהשכל.

נותרתי לבדי.

מופשט מכל נכסיי, עירום מכל בגדיי, יחף. הופשטתי מעורי, דיממתי.

ולא נותר לי כלום. הטלתי ספק בהכל, עד כי אפילו עצם הטלת הספק הועמדה בספק.

וכשחשבתי שלאחר שהקרבתי הכל, אגיע סוף סוף למנוחה ולנחלה, שוב הציק לי הפחד. נוקש לו בסבלנות, מזכיר את קיומו, כמודיע "עודני כאן".

הרצון שב לו, נעלב אך מוכן לסלוח, וקיבלתי אותו בחזרה לחיקי. וכשהיה לי אותו, הבנתי שאין לי כלום מלבדו, מה שאומר שאין לי כלום.

חזרתי לנקודת ההתחלה, ופשוט אינני יודע.

אני פשוט רוצה.