בין זינוק לזינוק

כן, בהחלט- רעידת אדמה.

כזכור, אנחנו עוברים בית. אותו ישוב, בית אחר. עכשיו כבר אף אחד לא מבין למה עשינו את השטות הזו. הסתבכות בבוץ (תרתי משמע...), התחייבויות כספיות. פשוט טמטום של בעלה של אמא שלי, לו כבר לעולם לא אקרא "אבא" יותר, הוא לא אבא חורג, והליכה לטבח של הכבשה, אמא שלי, אחרי רועה הצאן החמור חמורתיים, שבעיקשותו-טיפשותו מדרדר את כולנו ואת עצמו לתהום.

ידעתי שיהיה בלאגן, אבל לא חשבתי שזה יגיע למימדים כאלה. דברים שלא בשליטתו מונעים ממנו לעבור, ולכן הוא החליט פשוט לפנות דברים, סתם ככה. הוא החליט לעשות זאת גם לחלק מחפציי. כמובן שלא הסכמתי.

זה הסתיים בחמישה אנשים שמתנפלים עליו ומנסים להרגיעו, בי שמבקש ממנו להפסיק, בדחיפות ומכות שהוא נתן לי, בשבירתם של 3 פסלי קופים חמודים שקנה לי חברי הטוב מאילת, שכבר לא ישתוק, יחרשו או יעצמו עיניים, בשבירה של פסל גוף האדם שהוא נתן לי, בפיזור של כרטיסיות פסיכומטרי של לחמן, של מילים לשינון באנגלית ובעבריתף שמעולם לא השתמשתי בהן והצלחתי בלעדיהן, אבל הן סתם נחו להן שם בכיף, עד שהגיע והרס אותם, הארור, ובסילוקי מהבית שלי.

כרגע אני אצל דודה שלי.

אין לי כל כך מושג איך להמשיך מפה, אבל דברים לא יהיו כמו שהיו עד עכשיו. אני עדיין בהלם מוחלט. בכל מקרה, אני אסתדר. מקווה שכל הספרים שלי לא יפגעו. כל הדברים שלי. הכלבה שלי. הלימודים שלי. המחשב שלי. מזל שיש לי גם מחשב נייד.

אירוני. הלנתי בפוסט קודם על זה שמפרים את שלוות החדר שלי. והנה, אין לי בית בכלל.

יהיה בסדר, או שלא יהיה. נראה כבר מחר בבוקר.

ארור הוא וארור שמו- ולוואי וימות עכשיו.

יכרתו ויאבדו כל אויבי הוואלבי.

הוואלבי קופץ וקופץ וקופץ, ואין כמעט זמן בין זינוק לזינוק.

אבל הייתי חייב לעצור ולנשום, כי האטרף הזה שאני נמצא בו לא נותן לי הזדמנות לחשוב. ועם זאת, זה טוב, במובן מסויים.

אני עובר דירה. לא, לא לדירה לבד, אלא שוב לדירה עם ההורים, רק אחרת.

אני שונא שינויים.

מה רע בבית הישן?!

זה כל כך עצוב, לבגוד בו ככה. הזיון הראשון שלי קרה כאן. אנשים מתו כאן, נולדו כאן, צחקו כאן, בכו כאן, ישנו כאן, שתו כאן, אכלו כאן. זה פשוט לא הוגן. הוויה אנושית שלמה הקשורה למקום, זכרונות שלמים, קיום אינסופי של רגשות אנושיים, עומד להיות לא שלי יותר.

החדר הזה, שהוא לא ממש גדול, היה לממלכה שלי. אימפריה ממש. קירותיו נפרצו תכופות, בהפכו לעולמות שלמים בראש שלי.

דחיתי את האריזה שוב ושוב, עד שכמעט ולא נשאר זמן. מה שהכריח אותי להתחיל לארוז באמת היה  העובדה שכמה מדפים מהספריה שלי כרעו תחת עומס הספרים. עצוב לראות ספריה שבורה. ספרים שמוטים ונופלים, מתבזים להם ככה. מחזה נורא.

אני שונא לארוז. ככל שאני ממשיך, אני מגלה שיש לי עוד כל כך הרבה לארוז. ואני כל כך פוחד. אם לא אעביר את הדברים שלי בעצמי, בטוח שלא יתייחסו אליהם כמו שאני רוצה שיתייחסו אליהם. משהו ייקרע? יישבר? ייהרס?

כל מעבר כולל נזק. אין מה לעשות. זה המון המון מולקולות, הן בתנועה, והן לא תמצאנה את עצמן באותו מקום בו היו קודם. פיסיקלית, כימית, ביולוגית, מתמטית- זה לא יהיה אותו דבר.

ועוד כל  כך הרבה מטלות מהלימודים....

באמת יותר מדי.

אולי אני צריך פגישה עם ד"ר קואלה.

אני חוזר לזנק.

נתראה שוב בין זינוק לזינוק.

ושוב מבחן קרב ובא

ואני עוד מתכונן.

אי אפשר להתכונן מספיק למבחן, נכון? לפחות לא בקורסים שאני לוקח. והפעם אני חייב לקבל 100. חייב!

אסור לי לטעות הפעם, אסור!!

אני פוחד.

ארצה, כל אומרי ה"זה-בסך-הכל-מבחן"- אלה הלימודים שלי, זה עיסוקי המרכזי אם לא היחיד בחיים האלה, וזה מה שיקבע את עתידי לעוד שנים רבות, אם לא עד לסוף ימיי. אז זה בסך הכל החיים שלי. וכיוון שזה סך כל מה שיש לי, סך הכל מותר לי לחשוש. בסך הכל.

ואף פעם לא מספיקים, וכואב הראש.

הפעם לא אניח לזה לקרות!

ופתאום יש חשק לנוח, לישון, לראות טלויזיה, לשחק. קשה לי הריכוז כמו שן הפיל.

טוב, הגיע הזמן לישון.

לילה טוב, וחלומות פז.