בין זינוק לזינוק

אני עייף.

כשאני עייף לאחר שלא עשיתי כלום, כלומר בלי סיבה, זה אומר 4 דברים:

1. אני לא עושה הרבה כרגע.

2. אני לא אוכל טוב.

3. אני לא עושה ספורט.

4. אני באמת צריך לנקות את הראש.

התחושה די מגעילה, של כלום כזה, ריקנות, שגרה שכובשת ותופסת נפח נכבד מדי מהחיים שלי.

עדי התביעה היחידים הם הספרים הרבים שסובבים-סובבים אותי, מפנים כלפיי אצבע (או שמא סימנייה?) מאשימה כאומרים:

"מתי כבר תקרא אותנו?"

והרי תמיד יש סיבה לדחות קריאה בספר. יותר מזה, תמיד יש סיבה טובה לדחות קריאה בספר. או כתיבה, לצורך העניין. אבל קריאה היא אחת מחוויות החיים החיוביות ביותר שקיימות.

גם טיולים.

אני חייב לעצמי צימר בצפון. ויום ספא, וטיול בירושלים. והכל רק בשביל בלונדי שלי- עוד לא הגענו לטיולים שאני חייב לעצמי.

יש 2 טיולים שאני חייב לעצמי, שניהם בעקבות ספרים שכתב ז'ול ורן- "שלושה שבועות בכדור פורח" ו"מסביב לעולם ב-80 יום". הכותרים כבר אומרים הכל, חוץ מהיעד של הראשון, שהוא למי שלא יודע/ת, אפריקה.

ואני גם חייב לעצמי טיולים לכל המקומות הכתובים במגזין טראוולר שאני מקבל מדי חודשיים.

וגם אלה מהספר "1000 מקומות לראות לפני שנמות".

וחוץ מזה אני רוצה לראות את העולם. את אירופה ואמריקה, אוסטרליה ואוקיאנייה, אסיה ואפריקה, ואנטארקטיקה.

לראות את הטבע.

את המקומות המעטים שעוד נותרו בעולם, בהם בני אדם אינם נמצאים בצפיפות העולה על הצפיפות מקבעת המחשבה בה אני חי.

כבר התלוננתי כאן פעם על הבעייתיות ביחסי התדירויות של הופעת בני אדם בעולם להיעלמותם ממנו, ואינני חושב שאני מגזים שאוטוטו אני אפספס המון הזדמנויות לראות דברים שכבר לא ניתן יהיה לראותם בכוכב שלנו.

כל זה מבלי לחשוב על מה שמחוץ לעולם שלנו. שרק לזה, מגיע פוסט...וואחד פוסט.

Roads go ever ever on,

Over rock and under tree,

By caves where never sun has shone,

By streams that never find the sea;

Over snow by winter sown,

And through the merry flowers of June,

Over grass and over stone,

And under mountains in the moon.

Roads go ever ever on

Under cloud and under star,

Yet feet that wandering have gone

Turn at last to home afar.

Eyes that fire and sword have seen

And horror in the halls of stone

Look at last on meadows green

And trees and hills they long have known.

-מתוך ההוביט, ג'ון רונלד רעואל טולקין

תראה,

כשקשה לך-

קשה לי.

וכשקשה לך,

אני אעשה את הכל קל. ורך.

מפצים גדולים, חזקים פי אינסוף מההוא שיצר את היקום הזה, יתפוצצו שוב ושוב,

עד שלא יהיה מושג של "קשה" יותר.

הכוח החזק ייחלש לו, כל המציאות התת אטומית תקרוס.

אלקטרונים, קווארקים, פרוטונים, ניוטרונים, כולם יתאיינו להם.

יגלו פתאום שהם מורכבים מדברים קטנים יותר, רכים, קלים.

רק שלא יהיה לך קשה.

וכשאתה לא בטוח, 

אקים לך חומת מגן.

עשויה שילוב של פלטינה ויהלום, בלתי חדירה משום מקום.

ואינסוף לוחמים, מומחים בכל כלי נשק שאי פעם יוצר ושאי פעם יחשבו עליו, יעמדו סביב סביב לחומה,

יגנו עליה. ואני ביניהם. נעשה אותך בטוח.

וכשאתה חושש, נפיג את החשש.

מפלצות אימים, שדים, ורוחות, ממעמקי הגהינום ומתפתות השאול אסחב אותם בכוח למעלה,

דרקולה ופרנקנשטיין והמכשפה מבלייר, יבואו להפחיד את המפחידים אותך.

כשהסיוטים מסיימים לסייט אנשים והולכים לישון, גם להם יש סיוטים.

את סיוטי הסיוטים האלה ניקח, ואת הפחד עצמו נעטר בהם, ונכה בשגעון את מה שאתה חושש ממנו.

וכשאתה דואג,

נסדר את הדברים.

סנטה קלאוס על כל גמדיו, צבאות של פיות טובות והג'יני מאלאדין, כולם ימלאו משאלות ויסדרו את המצב.

שלא תדאג חלילה.

אינסוף רופאים, שרברבים, עורכי דין, שיפוצניקים ופקידים יעמלו כדי לסדר את כל העניינים. נדאג שיהיה בסדר.

וכשאתה עצוב,

אני רוצה לגייס  ביולוגים, סוציולוגים, אנתרופולוגים ופסיכולוגים, שינתחו את העצב עצמו, וימצאו לו פתרון.

ואינסוף ליצנים ידאגו שיהיה לך שמח.

ובכלל,

הייתי נותן לאלוהים אגרוף עוד לפני שהוא היה מספיק לשאול "מה לעזאזל אתה עושה?!", שופך טרפנטין על הכל,

ומתחיל לצבוע את העולם עם מכחול בדיוק כמו שאתה רוצה שהוא יהיה.

אני קצת עקום, אבל בטח תתקן אותי.

אני משתדל לעשות את כל זה,

אבל אהוב ליבי- פשוט קשה לי.

יותר משקשה לי כשקשה לי,

קשה לי כשקשה לך.