בין זינוק לזינוק

מתוך זכרון העבר והחשיבה הפילוסופית, העולים ומתאפשרים רק בחופשים ארוכים בדרך כלל, כמו פסח, אני נזכר ב-3 תחושות, 3 רגשות שליוו אותי עם הגיע החג הזה.

בראשית, בזמני קטנותי, עת התפתח מוחי, וכמו כל הילדים לעיתים שלט הדמיון בהגיון, היה זה חג הפסח.

פסח הקסום, בו היו סיפורי אגדות ומיתוסים לרוב, קסמים וכישופים וניסים ונפלאות- והכל קרה באמת, לאנשים שהאמנתי שבאמת חיו בעבר. אהבתי את החג הזה מאוד. "פסח" כלל כל כך הרבה- כל כך הרבה עבודה, התרוצציות של הגדולים- שינוי.

למעלה מזה- לי עצמי קרה נס, בכל שנה- כילד דתי, לא ידעתי מה זה סנטה קלאוס עד גיל מאוחר יחסית- ואליהו הנביא ככל הנראה מילא את המקום החסר בגירסה היהודית. התעקשתי שהדלת תישאר פתוחה, ושכוס היין של אליהו תהיה מלאה, ואפילו הייתי משאיר בקבוק קולה ליד- כדי שחלילה לא יחסר לו אם ירצה לשתות עוד, בכל מסעותיו בליל הסדר של כולם. בכל פעם, הדלת היתה נסגרת והכוס היתה מתרוקנת, וכשהייתי קם בבוקר הייתי אחוז פליאה כל פסח מחדש- מאושר מכך שעוד לא אבדה התקווה- יש קסם בעולם.

וזה היה חג הפסח.

בהמשך, מוטיב הדת התחזק אצלי מאוד. פסח, חג המצות, היה הזדמנות שאין לפספסה להתקרב אל אלוהים, להבטיח לי מקום בעולם הבא, ולמנוע מעצמי צרות מיותרות. שלל איסורים ומצוות שהעובר עליהם או הנמנע מלעשותן עונשו מוות, מילאו את החג הזה. ההתרוצצויות והטירחה שהיו נחלת המבוגרים בלבד כשהייתי קטן, הפכו לבלעדיות שלי- להקפיד כמה שיותר- ככה אלוהים רוצה. אלה לא היו רק מצות- אלה היו מצוות. בכל שנה, הייתי חושש מאוד מפני החג הזה והעבודה הרבה שהוא מביא עימו. עבודת האל הקשה מנשוא.

וזה היה חג המצות.

עם התבגרותי, וכפירתי בעיקרי האמונה, הפך פסח לחג החירות. אני מרגיש כחוצן בביתי שלי, לא מבין על מה כל המהומה (אליה הייתי שותף עד לא מזמן...), אוכל חמץ כשאפשר ודי משועשע מכל העניין. לצערי, לוקחים לי את ימי החופש המעטים שיש לי ומבזבזים אותם על טקסים מיותרים והבלי שוא. ליל הסדר הופך למועקה, והתוכן האלוהי הנשגב כבר אבד לבלי שוב. לכל יש הסבר, ואין קסמים בעולם כלל. זה אני, הפרט, האינדיבידואל הקטן, שמעוניין לחיות את חייו בשלווה. כן, שבירת השגרה חשובה, ומורשת ומסורת ולקחת את מה שטוב וכו'...כן, סבבה, אולי שנה הבאה, כשיהיה לי זמן. עכשיו אין לי. אני חופשי מכבלי הדת, ומתוכן החג, ותוהה בזמנים יפים כאלו אם כדאי להתחבר שוב.

וזהו עתה חג החירות.

על שם אחד פסחתי- חג האביב. אני מותיר לעתיד וליקום האהוב שלי לזמן לי הסתברויות מעניינות לחוות אותן בחיי, כך שאוכל להשלים פוסט זה ביום מן הימים, ולחוות גם את חג האביב.

שיהיה לכולכם חג שמח!

לא לקחתי סמים, לא שתיתי אלכוהול.

סתם התחיל לכאוב לי הראש. סתם פתאום.

אמרתי לו שנראה לי שאני אלך הביתה, ושלא יקח אישית. הוא הבין, הוא ראה אותי.

נקווה שבאמת לא ייעלב...

נפרדתי ממנו, והלכתי לי ברוטשילד, בדרך הארוכה חזרה הביתה.

לפתע התחילו כלבים לנבוח עלי, ללא כל סיבה.

זה רק הגביר את כאבי הראש שלי עוד יותר.

התחלתי לראות את השדרה, כמו שהיא היתה, כמו שהיא תהיה. כמו שהיה טרם שהיתה, ושיהיה אחרי כלותה.

עבר, הווה, עתיד- מעורבבים יחדיו.

עצרתי, הרחבתי את עיניי ושפשפתי אותן, ורק אז שמתי לב שאני מתחיל לזהור.

אנשים הסתכלו עלי במבט מוזר. חלקם בכעס, למה אני פתאום זוהר להם ומפריע את השגרה העירונית השוטפת. אחרים בפליאה, על הדברים המוזרים שאפשר לראות בעיר הגדולה.

רוח הנבואה שרתה עלי.

המשכתי ללכת, אבל רציתי לצעוק, להגיד לכולם מה יהיה ומה היה ומה הם צריכים לעשות. לגלות לכולם את כל הסודות שהבנתי בין רגע.

והעיר בשלה- לא תעצור לעולם. כזאת היא.

אין נביא בעירו.

שמעתי קריאות בקרבת עזריאלי, פלישתים וצלבנים וממלוכים ואנשי אצ"ל מתים, התאספו למסיבה בכנסיה של הטמפלרים משרונה. נכנסתי פנימה למבנה העזוב, וכל רוחות הרפאים היו עסוקות בהוויות חברתיות והנהנו לעברי בחיוך.

גם הן חגגו את יום הולדתה של תל אביב. יום ההולדת המיליון- שכן רוחות רפאים שכמותן חסרות מימד זמן.

הם שרו שירי עם תאילנדיים ורקדו ריקודים לצלילי מוסיקה אירית, והסתכלתי בהן בפליאה.

חשבתי לעצמי, איך אספר לכולם על זה? אף אחד לא מקשיב לי!

"אל תדאג"

הסתובבתי כדי לראות מי דיבר אלי, וראיתי עיפרון עומד באוויר.

"אממ..מי אתה?" שאלתי.

"אני תל אביב" ענה קול משום מקום.

"או...נעים מאוד. לא חשבתי שאת עפרון".

"ציפית לעט פיילוט? או שאתה יותר בקטע של נוצה ודיו?"

"לא לא...לא חשבתי ש..."

"בקיצור, אל תדאג. אני תל אביב, אני מה שכותבים בעזרתי. וחוץ מזה, תמיד אפשר למחוק. עבר, הווה, עתיד- מהם על דף נייר? מוחקים, משנים, כותבים מחדש."

נפרדתי מתל אביב לשלום, רגוע יותר.

החלטתי לעוף הביתה במקום ליסוע ברכבת, על פיל ורוד עם כנפיים של פרפר.

הלכתי לישון בזמן שהוא עשה לי מסאז' בגב עם החדק.

כשהתעוררתי בבוקר, לקחתי כדור, והבנתי שקרה משהו שלא קרה הרבה זמן. אני חולה. 

===========

עדכון 9.10.09- הסיפור משתתף בתחרות כתיבה נוצרת