היי
הרבה זמן לא עידכנתי.
מצב הרוח השתפר במעט, אם כי אני עדיין לא מצליח לחזור לעלייה שלצורכה ירדתי ("ירידה לצורך עלייה"...מכירים?).
כעיקרון, חשבתי על דרך מסויימת בה נכון שהחיים שלי יזרמו, ושאני יכול וצריך לקחת את הזמן.
דברים נפתרים. חלקם באופן מפתיע, ולא על ידי, כאילו בדרך נס, שחוסכת ממני הרבה מאמץ, אבל גורמת לי להטיל שוב ספק בספקנות שלי.
חלקם נפתרים בדרך הרגילה: קצת מאמץ מצידי, חשיבה מקורית, יצירתית, ובעיקר אמונה בעצמי.
יום ההולדת העברי שלי הגיע. לרוב, אני נוהג לחגוג אותו ולא את הלועזי. זה די מגניב, לדעתי. אתה לא יודע מתי יום ההולדת שלך ייצא....
אבל ברצינות, פעם, כטורבו-דתי, שאפתי שהתאריך העברי יהיה התאריך בו אשתמש, ואכן כך היה לרוב. זה כבר הרגל.
יחד עם חזרתי בשאלה, נוצר מצב בו האנשים שאני מכיר מתחלקים בין אלה שיחגגו לי בעברי, ובין אלה שבלועזי. כיוון שההפרש הוא שבוע, השבוע שעבר היה בסופו של דבר חגיגה אחת גדולה. שבוע שלם- שבוע ההולדת שלי.
=]
ביום ראשון, הלכתי לאיגי- ארגון הנוער הגאה, לאיזשהו פרוייקט שאני עושה. הרגשתי אאוטסיידר, עדיין חייזר מבחינה חברתית, מוזר כזה.
פגשתי את אביעד קיסוס, ונוכחתי לדעת שהוא אינטיליגנט הרבה יותר משחשבתי, וחושב כמוני בהמון מובנים. למעשה, הוא מתקדם במחשבתו הרבה יותר ממני. מדהים. הוקל לי, לאור העובדה שתמיד חשבתי שאני רדיקלי מדי. שוב ירד לי חלק מהבטחון העצמי. הבטחון המוחלט בעצמי, בגדלותי ובאפסיותי. הענווה שבגאווה, הרהב שבשפלות.
חודש הספר העברי כבר בפתח, וחזרתי לקרוא קצת. התגעגעתי לזה- הלחץ מנע ממני לקרוא בחודשיים האחרונים. אסימוב שוב נוסך בי בטחון, בדיוק כפי שנסך באבא שלי ובסבא שלי, ובדיוק כפי שהם הבטיחו שיקרה בהערות שכתבו בכתב ידם בדפים הלבנים שבתחילתם ובסופם של הספרים שלו, שהיו לי לירושה יקרה מפז.
זכרו אותי, חלקית. עשו לי הפתעה בסוף. שמתי לב, שלהמון אנשים אני עצמי לא איחלתי מזל טוב ביום ההולדת שלהם, מתוך ידיעה. מתוך בחירה. מגיע לי.
התאקלים עם המפקד שלי נגמרו לעת עתה, כפי שידעתי שיקרה, אבל מתוך אבדן טיפשי של קור רוח, ורגישות יתר עצמית, התעלמתי מידיעה זו.
התחלנו בתהליך מציאת מחליפים. זכיתי באות הצטיינות. עליתי דרגה, בקיצור. גם כשאני מנסה לשכנע את עצמי ששבחים והערכה הם חסרי ערך עבורי, ואני עושה את מה שאני חושב שנכון, שראוי ושצריך לעשות, כיף לי לקבל שבחים. הכלבלב הזה אוהב ליטופים, וכדאי שיודה בזה. מה לעשות.
תאקלים אחרים נוצרו, אבל לראשונה הרגשתי טוב בויכוח שהיה לי שבוע בצבא, למרות שהיה עניין טכני, לוגיסטי, ולא מהותי, אידיאולוגי. בדרך כלל, רק דברים ברומו של עולם, שממילא אין לי השפעה עליהם, מצליחים לגרום לי להתווכח בלהט. זה קרה הפעם גם על שטויות, אבל שטויות שהיה לי צורך לעמוד עליהן. הרגשתי טוב בסוף.
הרומנטיקה תבוא. האהבה תבוא. צריך לחכות. צריך סבלנות. וצריך לפעול, אבל לטווח הארוך.
מבחינה כלכלית, אני לא דואג. אני לא טיפוס שדואג מכסף. זה היה סתם כדי לרחם על עצמי. ואני אוהב לרחם על עצמי בפני עצמי מדי פעם. מותר לי.
בשנה האחרונה התקדמתי בקצב שמצאתי לנכון. תהיינה עוד הרבה שנים, וחוץ מזה, גם להישאר במקום מדי פעם כדאי. הזדמנות מצויינת להנות מהנוף.
ולגבי המצעד, אני חייב ללכת. אני מארגן דברים!!! אני צריך למצוא פתרון לינה, אבל זה דבר שנכון לי לעשות, שמכוון היטב למטרה שלי. זו שאלה של אומץ. ולגבי השאלה הזו- כשיש ספק, אין ספק. עושים!
למרות שהיום היה די בעייתי מבחינתי ללכת ולעזור בהכנות למצעד. כמו כל שנה ב-21 שנותיי, אני חולה ביום ההולדת שלי. מאוד. חום גבוה, שיעולים, נזלת, וכל האפקטים המיוחדים שאחסוך מכם. כן, רבותיי, באורח פלא, כל שנה אני חולה ביום ההולדת שלי.
לקחו אותי אתמול למסעדת- פאב, שילוב מפגר של מוזיקה ואוכל, יותר מדי מהשניים, ברמות שהם מפריעים אחד לשני. או שאתה בא לאכול, או שאתה בא לרקוד. ומה הקטע של מקומות ישיבה דחוסים?! אעלק "עממי"!!!
אני אישית מעדיף בתי קפה. לפחות אפשר לשמוע מה חברך מדבר איתך, ולא לקרוא שפתיים.
יצאתי באמצע, הקאתי הכל, וקראתי להם. חזרנו הביתה, ונשפכתי על המיטה.
נשתמע.
שבת שלום, ולהתראות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: