בין זינוק לזינוק

היי

מתוך סיוט, אחד מני רבים שפוקדים אותי מעת לעת, התעוררתי הלילה והחלטתי לכתוב על אירוע מכונן ביותר בחיים שלי.

לפני כ-15 שנה, כאשר נפטר אבא שלי, אני ואמא שלי היינו די לבד. כלומר, הסתדרנו סה"כ. המשפחה שלה, שהיא בעצם המשפחה היחידה שלי, די חיבקה אותנו. אבל לא הם ולא אנחנו היינו בעלי אמצעים, ולרוב זכרונותיי מהתקופות הללו היו של מסעות מפרכים עם אמא לעבודותיה השונות, או לבני משפחה שישמרו עלי. אלה דווקא היו זכרונות טובים, אבל רציתי להיות קצת בבית לעיתים. אולי בגלל זה אני היום ילד בית.

באותה תקופה, גן חובה, התחלתי לקרוא ולכתוב. אמנם את המיומנות הראשונה ביצעתי טוב מאוד ורכשתי מהר מאוד, אולם עם השניה היו לי כמה בעיות. כתבתי באופן רהוט יחסית לבני גילי, ובאופן די ייחודי הנשמר עד היום, ללא שגיאות כתיב כלל, היתה בעיה בכתב שלי שניתן היה להבחין בה במבט ראשון. אם בכלל היו מזהים שזה כתב.

הכתב שלי היה פשוט לא מובן. בעליל. הכתב שלי היה כל כך מכוער, שלא ניתן היה לזהות באיזה שפה הוא. פרט לי כמובן. באותה התקופה עוד הייתי מתעצבן על זה, "מה אתם לא מבינים?!" מבחינתי הוא היה ונשאר מובן בהחלט. אגב, המצב כזה עד היום.

בכל מקרה, הכתב הצטרף לשורה של ראיות מפלילות נוספות, כמו הקשקושים שהייתי מביא לאמא שלי המבוהלת והמסכנה, לעומת הציורים שהיו מביאים חבריי לגן להוריהם. הגננת לא הותירה מקום לספק, ושלחה אותנו לאבחון.

באבחון, כהרגלי באותם ימים, הסתקרנתי מאוד למשך שניה וחצי, ואז השתעממתי לחלוטין. קשקשתי כל מה שביקשו ממני. התוצאה היתה חד משמעית. אני דיסגרף.

אני כותב באופן רהוט, מבין את הנקרא והנשמע, אבל קיימת אצלי בעיה מוטורית. הכתב פשוט בלתי מובן. באורח פלא, רק אני מבין אותו.

לא התרגשתי מזה ממש באותה התקופה, אבל הדבר הדאיג מאוד את אמא שלי, הלחוצה.

הסבירו לה שע"י ריפוי בעיסוק, ניתן אולי יהיה לבטל את רוע הגזירה. או לפחות להמתיק אותה. אמא שלי לקחה הכל ברצינות רבה, ורשמה אותי לאיזשהו מכון שעוסק בנושא. 4 שעות, פעם בשבוע, אחרי הגן.

הדבר דרש ממנה לותר על עבודה אחר הצהריים בימי שלישי, על מנת שניסע לשם, בערך בשעה 4. זה נתן לי שעות יקרות ונדירות של טלויזיה אחרי הגן, בבית.

ביום שלישי כשבועיים לפני הפעם הראשונה, התחילה בערוץ הראשון, במסגרת החינוכית, סדרה פינית חדשה- "המומינים". אז, היא נראתה לי מאוד שונה ומוזרה, ולכן מעניינת. היום אני פשוט מבין שאני, כישראלי, לא חושב באותה צורה, או לפחות כילד לא חשבתי, כמו שחושבים הפינים. לכן המון ניואנסים בתכנית הזו לא מובנים לנו עד הסוף. מילא.

על כל פנים, אני בטוח שרובכם מכירים טוב את התכנית הזו. חמודה ביותר.

עברו שבועיים, והגיע היום בו היינו אמורים ליסוע למכון לריפוי בעיסוק המדובר. חזרתי מהגן, אכלתי צהריים, וישבתי לראות "המומינים". באותו פרק ששודר באותו היום, תוארו שני יצורים קטנטנים, שהגיעו לעמק המומינים והתארחו בבית משפחת מומין, בנושאם מזוודה גדולה. ללא ספק היה ניתן לאבחנם כפרנואידים, וכסובלים מהפרעה אובססיבית-קומפולסיבית למזוודה הגדולה.

 התברר שהם בורחים מהגרוק. מהי הגרוק? איש לא יודע, אבל כדאי מאוד להיזהר ממנה, וכנראה שהיא תבוא בקרוב. משפחת מומין התחמשה כולה, והציבה שמירות, פטרול וש"ג כל היום והלילה. אבל הגרוק הגיעה לבסוף. רק תהליך ההגעה שלה היה מפחיד- היא מפיצה כפור ואפלה בכל מקום שהיא באה אליו. רק המתח לקראת בואה היה נורא. אני כילד, הייתי מבועת. זו הפעם הראשונה שראיתי רשע שכזה- לא עם פרצוף רע וכועס, לא עם פרצוף צוחק לאיד, לא עם עיניים מלוכסנות. היה לה פרצוף אדיש. עיניים אדישות. שחורה כולה, גוש שניצב ומתקרב לעברך, ואין שום דבר שאתה יכול לעשות נגדו.

עוד לפני תום הפרק, כיביתי את הטלויזיה, ורצתי לשהות במחיצת אימי, איפה שסבור הייתי שקיים הבטחון.

הגיעה השעה, ויצאנו למכון.

במכון פגשתי שני אנשים מאוד נחמדים, ממושקפים, שאחת מהן היתה אמורה לעבוד על הצד הפיזי יותר, והשני- על הצד המנטאלי. בפעם הראשונה, אמא שלי היתה איתי שם. היה משעמם, כרגיל, ושעתיים עברו להן בפעילויות שונות שעשיתי. בשעתיים האחרונות, אמא שלי יצאה לכמה סידורים, ואני נשארתי לבדי עם האיש שעבד איתי על הכתיבה. מלא הוראות שביצעתי באדישות מה, בתקווה שהכל כבר יסתיים. רציתי רק שאמא תהיה מרוצה.

אחרי כמה זמן, הוא התחיל לעבוד על דברים אחרים.

אנשים, בשלב הזה, באמת שקשה לי לכתוב את הדברים. וזה לא קשור למוטוריקה עדינה, כנראה.

הוא הכניס לי יד מתחת לחולצה. כיוון שחשבתי עליו כסוג של רופא, לא ממש ראיתי בזה דבר פסול. אבל הוא המשיך, למכנסיים. מחאותיי הלא ממש תקיפות לא ממש עזרו

בסופו של התהליך, אותו אני מתאמץ כל כך, באופן בלתי רצוני, לשכוח, ניתן בהחלט להגיד שקרה לי משהו רע.

נאנסתי.

זה היה מאוד מוזר, כי זה לא היה נעים לי בכלל (מן הסתם...), אבל אלה היו אמורים להיות אנשים שעוזרים לי. לכן השארתי את התהיות לעצמי.

הרגשתי חוסר אונים מוחלט.

הגיעה השעה 8. אמא באה לקחת אותי, והיתה מלאת דמעות. כרגיל, היא בכתה על אבא. יש לה מספיק צרות בחיים. המשכתי להתנהג ולהיות הילד שהייתי- לא מתלונן, לא משתף. עד היום.

חזרתי הביתה, וניסיתי להירדם עם אור דלוק, ועיניים פתוחות לרווחה. פחדתי פחד מוות. הגרוק מבחינתי היתה למשהו מוחשי, אמיתי, שפגע בי באותו היום.

אני באמת לא רוצה לדבר על זה יותר מדי. רק אגיד שזה נמשך כחצי שנה, קורה ולא קורה לסירוגין, בה הייתי מגיע ומקבל טיפול ו"טיפול" מאת האיש והאישה.

למדתי לחיות עם התקפת הגרוק. לעמוד מולה, חסר אונים, ולהתנהג כדומם. אני אבן. עוצם עיניים עד שהכל נגמר. חלק מהבלטות ברחוב. תדרכו עלי, תלכו עלי, תעשו לי מה שאתם רוצים. אני לא מרגיש בכלל. להיות שקט, ולהתמזג ברקע. להיות קיים רק בפנים, בתוכי, בעולם אחר בו רק אני קיים, והכל טוב בו.

היתה תקופה בכיתו א' ב' וג' שהייתי נחשב לילד מוזר יחסית- הייתי אוהב להתבודד, ולקפוא לפעמים. כשהיו מרגיזים אותי, הייתי הולך לאיזה עץ בבית הספר, והופך לאבן עד סוף ההפסקה. אבל בסוף זה נגמר, ובכיתה ד' חזרתי לעצמי. ההדחקה היתה מושלמת. לא צריך לגרום לאמא לדאוג יותר מדי. הריפו בעיסוק כמובן לא עזר.

רק בגיל 13, כשהלכתי לפסיכולוגים על מנת ש"יתקנו" את ההומוסקסואליות שלי, עלו בי שוב הזכרונות האלה. זה היה מאוד כואב, וזה עלה בבת אחת. הם די חתרו לכיוון הזה, הפסיכולוגים הדתיים האלה. כמובן שגם זה לא עזר, וכנראה גם לא היה ממש קשור. אני הומו, וזה לא קשור למה שעברתי. שיחקתי ב"רופא וחולה" בגן עם בנים עוד לפני זה. חשוב לי לציין את זה.

מאז, אני נזכר בזה לפעמים. לפני שנתיים נסעתי, ברגע של אומץ, לאותו מקום, רק כדי לגלות שהוא נסגר. כמעט התעלפתי בדרך לשם. זה פשוט חזק ממני.

לפעמים אני חולם על חוסר האונים הזה, ומתעורר שטוף זיעה, כמו הלילה, ולעיתים אני מאוד רוצה לספר זאת לאנשים. לפעמים אני באמת עושה את זה, כמו עכשיו.

לילה טוב, ונטול גרוק.

היי

מצטער שלא המשכתי מזה זמן מה, אבל לא היה לי ממש זמן להמשיך...

על כל פנים, לאחר מכן, המצעד נע לאיטו.

אלפי אנשים צועדים לקול מוסיקה גיי-אייקונית, מניפים דגלים ומחייכים.

לא ברור לי, במבט לאחור, איך הדברים האלה משתלבים יחד... כלומר, צעידה היא בסך הכל לא כזה שוס, אבל

באותו היום, באותו המקום, ובאותה האווירה, זה היה הדבר הכי כיפי בעולם. היתה באמת תחושה של אחווה, עד כמה שזה יישמע פלצני, אבל היתה הזדהות מלאה עם כל התרבות שלנו- האנשים המוזרים בקהילה שלנו, הדראג קווינס, האוחצ'ות והשאר, וכולנו בכללי- הומואים, לסביות, בי, טראנס, מבוגרים, צעירים, הורים, משפחות חד מיניות, אלה שצועקים "שוויון זכויות!" באגרופים מורמים ובארשת רצינית, ואלה שרוקדים על המשאיות, עירומים למעט טפח, שבאו למסיבה. זה היה היום שלנו, החג שלנו.

זה הסתיים במסיבה בחוף גורדון, ובהופעות של אמנים מאוד מוערכים על ידי, כמו עברי לידר וקרן פלס. הכל כמובן בהתנדבות. הם ביקשו להופיע- הם אמרו שהם רואים זאת כזכות. ההודאה הזו במשמעות של המצעד, היוותה עבורי משנה תוקף למה שאני חשבתי לגביו.

ראיתי כמעט חצי מכל ההומואים שאני מכיר, מכל הארץ, וזה היה ממש כיף....לאחר מכן, חזרתי הביתה. הראש שלי כוונן לכרית שלי עוד מהאוטובוס.

אנשים, עושים עוול גדול מאוד למצעד הזה. מלבד 3 משאיות, שתפסו נפח מאוד קטן של מקום ואנשים וקיבלו נפח מאוד גדול של סטילס, וידאו ותשומת לב, המצעד היה די סולידי. "תועבה", במובן החוקי של המילה, כביטוי לפורנו לא מבוקר, לא הייתם מוצאים שם.

הייתם מוצאים שם אנשים שמחים. וואלה, הם היו שמחים באמת.

כל חיי חונכתי על ברכי היהדות, הדת שמנסכת לעצמה את כל הטוב שבעולם. רק יהודים שמחים באמת, רק שמחת מצווה היא שמחה אמיתית, טהורה, שבאה מכוונה אמיתית, עם טעם, עם סיבה, עם תכלית. כל שמחה אחרת, חילונית, היא ריקה מתוכן.

רק דתיים מרגישים רגשות אמיתיים. לחילונים אין רגשות- הם ריקים, הם חילונים.

אבל האמת היא, שאין נוסחאות פלא. כשטוב לך- וכשתעשה מה שאתה רוצה, אתה תשמח. כשתהיה חופשי, תשמח. כשתרגיש אהבה, תשמח, ועוד איך תשמח. ועם כל החרא שבעולם הזה, כל הגבלה נוספת עליהם, היא פשוט חטא בפני עצמו. ה-חטא. החטא היחיד.

ואם אנחנו חיים, למה שלא "נחיה מאוד", ונחגוג את זה?

מאז שהייתי ילד, ניסיתי ללא הצלחה לרדוף אחרי הקשת בענן, לגעת בה, לראות אותה יותר מקרוב. כשגדלתי, ידעתי להסביר שהיא למעשה אשליה אופטית, ידעתי להסביר את הסיבות הגורמות לה כתופעה פיסיקלית, וידעתי שלא אוכל להשיג אותה.

ביום שישי האחרון, למרבה ההפתעה, דווקא הצלחתי לגעת בה מקרוב.

אנשים, מצעד הגאווה היה מדהים.

קמתי די מוקדם בבוקר ביום שישי (מה שלא קורה בדרך כלל...) כדי לצאת. אמא שלי היתה בעיצומי ההכנות לשבת. "מה..? לאן?" היא שאלה. כהרגלי, לא שיקרתי. "יש לנו פעילות בתל אביב של הארגון" עניתי. היא עשתה פרצוף ובירכה אותי לשלום. היא כבר התרגלה לזה שאני פעיל בארגונים של הקהילה, ושאני די פעיל. ברור היה לה מההתחלה שעם אופי כמו שלי, האקטיביזם הוא פשוט בלתי נמנע, פועל יוצא. כמובן שבתור אחת שאינה מעודכנת (נו טוב, דתיה פלוס פלוס, מה לעשות..), לא היה לה שמץ של מושג שהפעילות הזו היא בעצם מצעד הגאווה.

הגעתי מוקדם בבוקר לגן מאיר (שלמרבה הפלא לא הרבה אנשים, גם אנשי גוש דן, יודעים עליו ועל מיקומו- רבאק! 2 מטר מהסנטר!!! איך אפשר שלא לדעת?!), החלפתי חולצה ל"חולצת תנועה" של ארגון הנוער הגאה, והתחלנו בהקמת ההפנינג, על כל דוכניו. היה מאוד כיף. אנשים התחילו להגיע, וככל שעבר הזמן, הגן התמלא באנשים. אלה שהגיעו ראשונים, ממש אחרי המארגנים, ואולי אפילו יחד איתם, היו השוטרים- שוטרים תנועה, יס"מניקים, מג"בניקים, וגם סתם שוטרים רגילים.

לאחר מכן התחילו להגיע האנשים עצמם, אנשי הקהילה- מכל הגוונים. לשבירת הסטיגמה, אציין רק כי כולם היו לבושים לחלוטין, ולא בלבוש פרובוקטיבי- ללא יוצא מן הכלל. היתה תערוכת אמנות בבניין, האוויטה פתחו מיני בר בכניסה, היתה רחבת ריקודים ממש ליד, ועל דוכנים של איגי, של האגודה, של חוש"ן, של תהל"ה, של הועד למלחמה באיידס, של ועד הגיי הגיימס, של הזמן הורוד, ושל עוד דברים שלא ממש הכרתי, צבאו מאות אנשים. חילקו פליירים מכל סוג ומין.

אחד הדברים היפים היה מבחינתי לראות את כל המשפחות הגאות שהגיעו לשם. אפילו היו מתנפחים בשבילם. זה הדבר הכי חמוד שקיים בעולם.... אבא ואבא, אמא ואמא, והמון ילדודים קטנים כאלה, חמודים....בתקופה האחרונה הבנתי שילדים זה משהו רצוי מבחינתי, אבל כנראה שלא בשלב הקרוב, ובטח שלא חובה. למעשה, בהמון מובנים, מוטב בלי ילדים.בריא לעולם הזה, המפוצץ בבני אדם שמזיקים לו. לראות את כל המשפחות הגאות האלה, נסך בי תקווה וגרם לי לחשוב שנית.

היו שם באמת אנשים יפים, וכולם חייכו אלי כל הזמן, וחייכתי לכולם חזרה. לא היה בזה צביעות. כולנו היינו די שמחים. יש משהו כיפי בזה שהגיידאר שלנו מהבהב "הומו, הומו, הומו" על כל אחד שמסביבנו....משהו שלא קורה ביומיום.

כמה תופעות טבע מצחיקות:

מעבר לכביש בדיזינגוף היו 6 אנשים מתנועת "כך", ביניהם איתמר בן גביר וברוך מרזל, שצעקו לנו כל מיני שטויות. משועממים. כמובן שאנשינו לא נשארו חייבים, וצעקו להם בחזרה. שוטרי תל אביב, שמבינים את הפוטנציאל הגלום בקהילה, בטח במצעדי הגאווה, הרחיקו אותם משם, להגנתם. היה אפילו שוטר ששמעתי אומר "הם סתם מפריעים לנו שם, חבל...".

בתוך הגן, התגודדו להם אנשי כת אוונגליסטית כלשהי..."גויים אוהבי ציון", וחילקו פליירים בעברית, בברכת "שבת שלום" במבטא אמריקני כבד ובחיוך אמריקני מזוייף כבד עוד יותר. הם ביקשו להדגיש את חשיבות העם היהודי, וטענו כי אין לנו צורך בהתנצרות, כיהודים, אלא רק באמונה בישוע. מה זה "ישוע"? הגירסה היהודית לישו- הם מאמינים בישו, כאל, אנחנו צריכים להאמין בישוע, כנביא. כפירה מוחלטת מבחינה יהודית הלכתית אורתודוקסית, אמרתי לעצמי, אבל במקום ובמועד הספציפיים האלה, באמת שרמת האכפתיות שלי מהעניין לא היתה גבוהה. הקץ' היה כמובן בדף האחרון, כמו שתיארתי לעצמי- מי שמודה שהוא חוטא, אמיץ. החלטתי לבחון את מידת הסובלנות והסבלנות של החברה האלה, ופניתי לאחת מהן באנגלית (חוץ מ"שבת שלום", הם לא ידעו כנראה עברית...). "אקסיוז מי פליז, וואט איז איט אול אבאוט?" היא פנתה אלי מייד בחיוך קורן מאוזן לאוזן של איש מכירות אמריקני שרואה את הכסף עומד להכנס לו לכיס ואמרה: "או! וול.." והתחילה להסביר לי את מה שבעצם היה כתוב בפלייר. בזדון מרושע במיוחד, ובניגוד לכל כללי הנימוס האנושיים האוניברסליים, צעקתי "בולשיט!" באמצע משפט שלה, זרקתי את הפלייר הקדוש על החול, ודרכתי עליו, כאילו שלא במתכוון, מותיר עליו סימן של הסוליה. תגובתה לא איחרה לבוא, ו"או..." קיצ'י אמריקני הסתנן מבעד לשפתיה, והיא התעצבנה. היא התחילה לגשת לעברי כדי לשטוף אותי, הבינה לאט לאט מה היא עושה, עצרה, וכל האנשים מסביבה הסתכלו עליה, והנידו בראשם לשלילה, כאומרים "אוי וי..". כך, גם מעט האנשים שהיו שם ליד פנו לדרכם.

מלבדם, היה גם אדם דתי אחד שנכנס לגן ודיווח דיווח די חדשותי ויבש על מה שהולך בגן, דרך הסלולארי. מוזר, אבל הוא באמת היה אובייקטיבי.

בשלב מסויים, התחלתי לראות אנשים שאני מכיר, והיה די כיף. מלא חברים ראיתי באותו היום, ואפילו כמה אקסים. ראיתי גם מישהו מהבסיס שלי. כשקלטנו אחד את השני, היינו שנינו בהלם. הוא ערס!!! באמת שלא רואים עליו! ותאכלס, לא רואים גם עלי... אני חילקתי פליירים של איגי ועמדתי עם חולצת גאווה, ככה שהיה קשה להכחיש, והוא....הוא  היה עם תחתוני פרווה בלבד ונצנצים עליו, מאופר בפנים, בא רק כדי להגיד שלום, כי הוא בעצם אחד מהגברברים על המשאיות... צחקנו. זה באמת הפתעה.

אחרי זה, בסביבות 1, התחילה מיני הופעה של הכוכבים של איגי, שהופיעו ושרו באמת מאוד יפה, ועלו אנשים שונים לנאום. רק אציין, שלפני כן היתה לי שיחה ממש טובה עם איתי פנקס, שהוא חבר מועצת העיר תל אביב. המצעד החל לנוע לאיטו, ואנחנו החלפנו מהר חולצות, קיפלנו הכל והמשכנו למצעד.

הפוסטים שלי פשוט ארוכים מדי...

אני אחלק לשניים, ואמשיך אחר כך. מצטער...