צרו מילים, בכל שפה שהיא, מלהכיל ביטוי מספק וראוי לאשר חוויתי ביום שישי האחרון.
תל אביב נצבעה בצבעי הקשת, החיים פרצו בשמחה מהסיבה הטובה ביותר לשמוח- עצם קיומם, ואנוכי הקטן בתוכם.
היה כל כך יפה, כל כך יפה, שאני עוצר את דמעותיי ואוצר את רגשותיי בתוך תוכי, עמוק, כי יציאתם החוצה קשה.
זה היה אחד המצעדים הגדולים יותר בהם השתתפתי.
הגעתי בבוקר מוקדם, לעזור בהקמת ההפנינג בגן מאיר. זכיתי לראות הורים רבים כל כך, המגיעים וממלאים את החדרים עד אפס מקום, יחד עם ילדיהם, מדסקסים ביניהם על ענייני ההורות הגאה. ילדים שבחייהם קוראים "אבא" ומתכוונים לשני אנשים, שיחקו, רצו, ליכלכו, הרעישו, ועשו פעילויות אחרות של ילדים מסביבי. היו שם אנשים שהקימו משפחות לתפארת- מפריכים בשגרת ימיהם עצמה את טענות אלה האומרים כי מסלול חייו של ההומוסקסואל/ית לעולם לא יהיה שלם, עקב החוסר בילדים. נה נה בננה- הנה לכם. אפשר גם ככה.
דוכנים רבים הוקמו שם. ארגונים רבים מספור. לנוער, ולמבוגרים, לחיפה ולירושלים, לדובים, לטראנסג'נדרים, לביסקסואלים, למשפחות של להט"ב, לדתיים, למרצ, לחד"ש, ולעוד רבים שבוודאי שכחתי. אפשר גם בכל הצבעים האלה. אפשר גם ככה.
ההפנינג סייע בידי להעלות בזכרוני את סיפור חיי כמעט בשלמותו- לפחות מגיל 14. אנשים מהתיכון שפגשתי, מהצבא, מהאוניברסיטה. אנשים שאהבתי, שנישקתי, שזיינתי, שזיינו אותי, שאמרו לי "לא", שעשו לי רע, שעשו לי טוב. חברים מקרוב, חברים מרחוק. חברים מפה, חברים משם. את אוסף האנשים שבחיים שלי אני רואה רק בכזה מקום, בכזה זמן, בכזה יום. חוויות חיים לספרים שלמים. הכל מאז שאמרתי לעצמי, "אפשר גם ככה".
כשקיפלנו הכל, והמצעד יצא, יכולתי לראות את השמחים והעליזים מבינינו, את הנפשות הפועלות ומוציאות את שמינו למרחקים- לטוב ולרע- שמחים, רוקדים, שרים. גם השמש החמה כל כך, בת מיליארדי שנים, גדולה פי מיליוני מונים מכולנו ביחד, לא היה לה הכוח להחזיר את מי שהיה שם אחור. מועדונים ורקדנים וסקס אפיל ודראג. המצעד צעד בגאון, ושלל צבעים ומיניות חזקים מזיעה ומריח הוכיחו שוב כי העיר הזו, האנשים האלה, העולם הזה, חי ונושם- ושמח על כך. בואו נחגוג את החופש הזה, שאנחנו לוקחים כל כך ברור מאליו. חגגנו את השוויון, את האהבה שלנו, את החופש שלנו. חגגנו שאפשר גם ככה.
"חג שמח" בירכתי את מכריי, שבירכו אותי חזרה. אפרופו חגיגות, אין חג חגיגי יותר מזה. חג שסוף סוף לא שייך לאלוהים. שמחה על העולם האנושי שלנו. שמחה, על שלמרות הכל ואף על פי כן, אלוהים נוצח. וכאשר יענו אותנו, כן נרבה וכן נפרוץ. נה נה בננה. ניצחתי אותך. אפשר גם ככה.
הגענו לים, ועד שהלכתי, שעות רבות אחר כך, המשיכו לבוא אל החוף רבים וטובים, צבעוניים ועליזים. דגלי גאווה התנוססו באון בכל שמונת הצבעים היפים שלנו, מודיעים לכל מי שרק יכול היה להביט, מעתה ולעד- אפשר גם ככה, וגם ככה, גם ככה וגם ככה, וגם ככה, וככה וככה, ואפשר גם ככה.
לא יודע אם שמתם לב, אבל הפוסט הקודם, מיום רביעי, היה לקט של שורות על קטע עצוב מאוד, מתוך ספר שאני כותב, שציינו את מצב רוחי העגום באותו הבוקר. הרגשתי באמת על הפנים, בעקבות הודעה רעה שקיבלתי. למזלי, סוף טוב הכל טוב, ויום רביעי נסתיים כאשר חיוך היה על פניי. חיוך שרק התרחב עם כל דקה שעברה, עד לסיום השבוע ברגע זה ממש. היה לי כיף כל כך. כל כך.
ואנחנו, כן אנחנו, אלה שאתם כל כך צוחקים עליהם, שמה שמאחד אותנו מבחינתכם זה רק סקס, אתם שטוענים שאנחנו נשיים מדי, שגבריות מדי, ששונאים אותנו, את איך שאנחנו מתלבשים, וחיים, ושמחים, ורוקדים, שנגעלים מאיתנו, שצוחקים עלינו, אתם שגורמים לנו לשנוא את עצמנו, ללעוג לעצמנו, לבכות. אתם- יכולים ללמוד מאיתנו.
על כף יד אחת, קטועת אצבעות, יכולתי לספור את האנשים שעבדו שם ושקיבלו על זה משכורת. כן, כולם התנדבו, כולם מרצון טוב, בנו הכל, סידרו הכל, קיפלו הכל, וגם סידרו אחר כך. הרבה הרבה כוח היה שם.
אגב כוח, שמחבר אותי לכל מה שכתבתי עד עכשיו. העיניים שנשטפו במספרים גדולים כל כך של אנשים שבאו ועזרו והתנדבו וארגנו, הוכיחו שאנחנו טובים מכם. לא עצלנים, לא רק מדברים, לא ראויים לקללות שלכם, לא ראויים אתם להתייחסות מאיתנו. ותראו אותי אומר זאת גם בחיפה שבוע הבא ובירושלים עוד שבועיים.
ואסיים בקצת ציונות. כן, ציונות- זו ששכחתם, לא זו שאתם משתמשים בה כמילה נרדפת ל"גזענות", "פאשיזם", "לאומנות", "קדושת הפולחן". הציונות שחוזה המדינה, ד"ר תיאודור בנימין זאב הרצל התכוון אליה, כשהוא בכלל החליט ששווה להזיז את התחת בשביל משהו שיהיה כאן. זה שאתם מנופפים בשמו כל הזמן, קוראים על שמו רחובות ראשיים ואיש אינו בכלל זוכר או יודע או טורח לקרוא מה הוא אמר. גם ה"ציוניים" ביותר מביניכם. הציונות הדוגלת במתן אפשרות לחיות- ביצירת מקום שטוב ומזמין ונעים ופתוח ואוהב לכולם כולם כולם. וכמו שהוא כתב בספרו, בתוארו את דבריו של דויד ליטבק (אלטנוילנד, ספר שלישי, פרק שלישי):
"...זה יהיה מאוד לא הוגן מצידנו למנוע מאדם אחר- יהיו מוצאו, גזעו או אמונתו אשר יהיו- את הזכות להיות שותף בהישגים שלנו. אנחנו בעצמנו עומדים על כתפיהם של שאר עמי התרבות....כל מה ששייך לנו מבוסס על עבודת ההכנה שעשו קודמינו. אנחנו צריכים לפרוע את החוב הזה. נוכל לעשות זאת רק בדרך אחת: סובלנות, סובלנות בדרגה הגבוהה ביותר. סיסמת הבחירות שלנו צריכה להישמע מעכשיו ולתמיד: בן אדם, אחי אתה!"
העולם שלי טוב, הבית שלי פתוח, יפה, חם ואוהב, והקהילה שלי חזקה.
זה אני.
אני רוצה- ואין זו אגדה.
אני חזק.
נראה אתכם נגדי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: