בין זינוק לזינוק

התחלתי להתגלח בסכין גילוח.

מה מיוחד בזה?

המביטים שמאלה ומטה, יוכלו להבחין בציון דתל"שיותי.

מעולם לא התגלחתי בסכין גילוח- וזו עוד עבירה על תרי"ג מצוות שעברתי.

מה לעשות, אני באמת לא מנסה לעשות דווקא לאף אחד, בטח לא לאלוהים, במיוחד כשהוא בעצם לא קיים (תמיד היתה בי סימפתיה וחמלה כלפי אלה שאינם קיימים), אולם אני מאלה שאוהבים לגדל את הזקן ע"ש יהודה לוי, בטרם יתגלחו. על כן, גילוח במכונת גילוח יכול להיות מאוד מסורבל ולא נוח, ובעיקר ארוך.

אז קניתי ג'ל גילוח (לא קצף, השנה היא 2010, וכמו שהספרים התחלפו באומני השיער וקופות החולים בשירותי בריאות, הוחלפו גם קצפי הגילוח בג'לים), קניתי סכין (שאף היא, מסתבר, פועלת על סוללה, ונעה מעצמה. פלאי הטכנולוגיה!) וניגשתי למלאכה.

מרחתי את פניי עד ששיוויתי לעצמי מראה של סנטה קלאוס, והעברתי על זה את הסכין. וואו! כמה קל להתגלח ככה! צ'יק צ'ק הכל ירד. קצת קשה לנקות סכינים מסתבר, והתברר גם שהסכין חותכת את עור האצבעות שלי מאוד מהר (אה, בעצם זה אמור להיות חד כל כך..."חד כתער", מפה זה בא), ומו כן קיבלתי כמה חתכים קטנים בפנים. אבל לפעם ראשונה בהחלט עברתי.

נחמד.

===========================

ולמה אני מספר לכם את זה?

כי אני אחד שלא אכפת לו לשתף בחוויות היום יום שלו.

זה שינוי דראסטי במדיניות הוואלבית, שכן בעבר הייתי דיסקרטי ואנונימי במידה שלא היתה מביישת אף סוכנות ביון ממשלתית שטרם פורסם קיומה. הייתי מרגיש חכם יותר, שלא הייתי מגלה פרטים על עצמי, בניגוד לאחרים, שהיו בוחרים לעצמם, לצורך העניין, כתובת מייל ושמות משתמשים שהיו רומזים על שמם האמיתי. חלשים, האנשים האלה, מגלים הכל. והרי ידוע שדווקא יש ממי לפחד. ואני, הדיסקרטי, יש לי כוח בצללים שלי.

מתישהו זה השתנה, כשהכרתי בעובדה שיש דווקא אנשים שאני לא יכול לומר עליהם שהם חלשים, אלא להיפך- והם דווקא מגלים הכל על עצמם. יש כוח בחשיפה- "אני כל כך חזק, שאני מגלה הכל על עצמי לכולם- אף אחד הרי לא יכול לפגוע בי". משהו שדומה לעקרון ההכבדה- זה שנושא בעול כבד יותר, הוא כנראה החזק יותר.

הרעיון היכה גלים במוחי מספר שנים, ולבסוף, כחלק מהשלמה עצמית התחלתי גם אני להיות פחות דיסקרטי, פחות אנונימי, פחות מופנם, ולשתף אחרים בחוויותיי. להרשות לעצמי להיות "חלש" איפה שזה לא ממש משנה. לא להיות קטנוני.

עד היום אני מוצא אנשים דיסקרטיים כאלה, בני 23 כמוני או אפילו יותר, שעוד לא הבינו את זה.

כמו כל החלטה שלי בחיים, כעבור זמן אני מנסה לראות האם למעשה אולי טעיתי, והאמנם יש אמת בדרך הפעולה הנגדית, שזנחתי, שהרי אנשים לא פחות חכמים ממני נוקטים בה. התהליך המחשבתי הזה מוביל לאינסופיות, שכן מדובר בפסיכולוגיה הפוכה (דווקא אם אני חזק אני אראה את החולשות שלי, כמו שאמרנו למעלה), ואז ניתן לומר, שהנוקטים בדרך ההפוכה למעשה משתמשים בפסיכולוגיה הפוך על הפוך, אבל אז הדרך השניה היא בעצם הפוך על הפוך על הפוך, ואז הדרך הראשונה היא למעשה הפוך על הפוך על הפוך על......

בקיצור, מתיש.

לא, אנחנו חיים בשנת 2010.

מה שרוצים לגלות עלינו, יידעו.

אולי עדיף שאנחנו כבר ננדב את המידע הזה וזהו? ונרוויח מזה שאנחנו למעשה מציגים אותו, כמו שאנחנו רוצים, בטרם יבואו ויגידו עלינו דברים רעים- אנחנו נשווק את המידע עלינו כמו שצריך.

לכן, עשו בשכל השב"כ והמוסד שהקימו אתרי אינטרנט כבר לפני כמה שנים.

וגם אני עושה בשכל שאני משתף כאן. למה? פשוט בטחון עצמי.

ולסיכום: שתפו. כולנו כפר גלובלי קטן, רחוקים זה מזה פיסית יותר מאי פעם, וקרובים זה לזה מנטלית יותר מאי פעם.

אני ממתין.

אני ממתין שהתקופה הזו תעבור.

אני ממתין שיגמרו המבחנים.

אני ממתין שיהיו תוצאות טובות יותר.

אני ממתין שיהיו לי כוחות, שישובו, לעשות מה שתמיד עשיתי.

אני ממתין לו, שרק יהיה לי בסדר, שיחזור לומר שהוא אוהב אותי, כמו פעם. שיהיה בינינו מה שהיה כמו פעם.

אני מקווה שיש למה להמתין. אני אוהב אותו.

ואני מקווה שזה עדיין קיים.

אבל איך תימדד האהבה שלי אליו?

בזמנים הטובים?

לא!

אני אוהב אותו, באמת באמת, אז דווקא בזמנים הרעים אעמוד לצידו, ויהי מה.

אני אוהב אותו,

אז אני ממתין.

וואו, שנים.

עם כל העומס הזה, לחץ נפשי ופיסי כאחד, קשה קצת לתחזק בלוג.

אני חייב המון פוסטים, כהרגלי. מזל שהבלוג שלי לא לוקח ממני ריבית.

בואו נראה- פוסט יום הולדת, פוסט יום הולדת לבלוג, פוסט מצעד בחיפה, פוסט מצעד בתל אביב.

הרבה פוסטים אני רוצה לכתוב, ואולי היה טוב שהייתי כותב, אבל אני לא יודע אם אי פעם אוכל.

כצפוי, קצת קשה כשמי שאתה מעוניין לכתוב עליו קורא כאן. אז אני לא ממש יודע אם כדאי להתעלם מזה  ופשוט לכתוב, או שמא עלי לצנזר.

מה אתם אומרים?

כי מצד אחד, בלונדי יכול לשמוע את מה שאני כותב כאן ממני.

מצד שני, האם זה ישפיע עלינו?

לא ידוע.

קרו אצלנו כל מיני דברים בחודש האחרון. דברים שאני תופס אותם כשליליים. אולי זו רק ההתבגרות של הקשר שלנו? אולי זו רק תקופה שתעבור?

הלוואי והייתי יכול פשוט לזרום.