ברכבת בדרך לתל אביב.

נתחיל מזה שהיו מליון אנשים ולקח לי שעה עד שקניתי כרטיס ואז עוד שעה עד שעליתי על הרכבת ומצאתי מקום לשבת.

בסוף התיישבתי למטה בכסאות הקטנים האלה שאף אחד לא רוצה לשבת בהם, ונשבר לי הגב.

כסטודנטית לראיית חשבון עלייך למצוא סטאז׳ אחרי השנה הרביעית, השנה היא השנה האחרונה שמאשרים לסגור סטאז׳ כבר בשנה הראשונה.

האמת שהתעייפתי קצת, היה מקום שממש רציתי להתקבל אליו וכשהלכתי לשם ועברתי מרכז הערכה הבוחנות היו קרות ומעצבנות בהשוואה למקומות אחרים, ולא עברתי.

עכשיו אני בדרך למקום אחר, והאמת שאין לי כוח לעבור עוד מרכז הערכה, אני לא מרגישה שזה ממצה את היכולת שלי ושהם יצליחו להכיר אותי ככה, מעדיפה ראיון עבודה רגיל פנים מול פנים.

מקווה שהפעם ילך יותר טוב, כי לא בא לי לעבור עוד אחד ומתחילים להיגמר המקומות הגדולים לראיית חשבון, לא רוצה להתקע בחברה קטנה.. כל כך הרבה לחץ במפגש אחד, הזדמנות אחרונה.. 

זה עוד אחד מהרגעים האלה שבא לי לפרוש.

אחרי פסח, חופש של שבועיים וחצי, היה לי נורא קשה לחזור ללימודים, היה לי כייף לעבוד מלא ולצאת קצת, ולהרגיש את החופש, להרגיש צעירה שוב.

הלימודים האלה מבגרים אותך, הופכים אותך לרציני.

מקווה שלפחות לחץ אחד ירד מהפרק ואני אתקבל לסטאז׳. 

אחר כך צריך להבין שזה החיים שלי כרגע ולנסות למצות מכך את המירב. 

יום טוב אנשים.