אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול, הייתי בעבודה, היו מלא אנשים..

הטלפון צלצל, כרגיל לא ענינו כי אי אפשר, אבל מאיזו סיבה לא מוגדרת אחד המנהלים ענה, ושאל "מי זו שני? צריכים אותך בטלפון", אבל הייתי עם לקוח, אז הוא אמר "אני אחליף אותך, תעני לשיחה".

לומר שידעתי, ממש לא.. בסך הכל אושפזת בבית חולים, על דלקת ריאות, לפני יומיים בערך, זה היה אמור לעבור לא? 

בת דודה שלי הייתה על הקו, אמרה לי שאתה מת, כל כך התעצבנתי, למה היא מתקשרת ולא אימא שלי, למה אף אחד לא הודיע לי שהמצב שלך הדרדר מהבוקר, ורק בלילה אני מגלה את זה? שכולם היו שם, ואני הייתי בעבודה בלי לדעת כלום ממה שקורה.. 

מלא אנשים מחכים בתור, מתלמדת ואחמש שלא יודע לעבוד על הקופה, ואני בוכה ולא יודעת איפה לקבור את עצמי.

התמזל מזלי והמנהלת שלי היא בת דודה שלי, היא אמרה שהמחליפה שלי תבוא עוד שעה.. יצאתי לשטוף פנים וחזרתי לעבוד, ושכחתי לרגע מה הודיעו לי לפני כמה דקות. 

כשיצאתי התקשרתי לאימא שלי והתחלתי לצעוק עליה, למה היא לא סיפרה לי, אמרתי לה שאני רוצה לבוא והיא אמרה שאין למה, שיש שם בלגן ואני לא צריכה לראות את זה. 

היא אמרה שמישהו צריך ללכת לבנות כי הן לבד, עד שאימא שלהן תחזור, "איך אני אמורה לעשות את זה?" "אם את לא מסוגלת אל תלכי"
"לא, הן לא צריכות להישאר לבד עד מאוחר כל כך, אני אלך, בשבילו".

אחרי איזה זמן אינסופי שישבתי באוטו ובכיתי וצרחתי ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי, ואיך אני עולה לשם כאילו כלום לא קרה, עליתי.

הגדולה ידעה, אני חושבת, הייתה לה הבעה כזו על הפנים של "אני יודעת למה את פה", תמיד סקרן אותי אם באמת היא ידעה שזו הייתה סתם הרגשה שלי כאילו היא ניחשה את זה, בכל זאת, היא לא טיפשה.

אמרתי לקטנה ללכת למיטה, אבל היא אמרה לה "לא, בואי נחכה לאימא".

ההלוויה הייתה הדבר הכי מזעזע שהייתי בו.

עד הרגע הזה לא הבנתי שהוא מת, וגם אז, כשראיתי אותם מוציאים אותו ושמים אותו שם לעיני כל, עם סדין לבן שמכסה אותו, וידעתי שזה הוא לפי הבטן השמנה שלו, לא הייתי מסוגלת לקלוט.

הדבר היחיד שהחזיק אותי הוא סבתא שלי, היא בכתה ורעדה ואני נשארתי חזקה בשבילה והחזקתי אותה כל הדרך. 

סבתא שלי המסכנה, היא הייתה הכי קשורה אליו, הוא היה מבקר אותה כל יום, בניגוד לאחרים, היה מתקשר אליה חמישים פעם ביום.

גם כשאחותו פתאום התעלפה, והשנייה צרחה ולא הפסיקה לבכות, והסבתא השנייה שקיננה אותו בקווקזית ואף אחד לא ידע באמת מה היא אמרה.

ורק הבן שלו ואבא שלי עמדו שם, חסרי הבעה, אותה אישיות יש להם, לא מציגים שום פרט על התחושות שלהם. 

אני שמחה שאחותי הייתה בצבא ולא שחררו אותה בסוף, היא לא הייתה צריכה לראות את מה שהיה שם.

אני כל כך מצטערת, לא יכולתי לעזוב אותך מהקבר, לא האמנתי, אתה זוכר מה הבטחתי לך? אני משתדלת לעמוד בזה, אני מקווה שאתה יודע ורואה. כל הפעמים שהיינו באים לבקר אותך, השיחות ההזויות שהיו לך ולי, אני לא אשכח את זה.. 

בסופו של דבר, אנו נשארים עם הזיכרונות הנעימים האלה ונצמדים אליהם בחוזקה, כי זה מה שמחזיק אותנו, זה מה שמעצב את האופי שלנו.

זה מי שאנחנו. 

אחר כך ניסיתי להעסיק את עצמי בכל דבר אפשרי, הייתי כל היום בשבעה, הכנתי אוכל, שטפתי, ניקיתי, עזרתי, רק לא לחשוב על כלום, לחזור עייפה וישר להירדם. 

וזהו, כל אחד לבית שלו, לעיסוקים שלו. 

ועכשיו שנה? כבר?

עשינו לך אזכרה, ואחרי כמה ימים הגדולה דיברה סוף סוף.

היא כתבה שעד עכשיו היא לא סיפרה לאף אחד כי פחדה שירחמו עלייה. 

אני קראתי את זה ונשברתי, למה צריך להרגיש סבל כזה, זה כל כך עצוב, הלב שלי כואב, עצוב לי עליהם, איך אפשר לגדול בלי אבא?