וואו!! מלא זמן לא יצא לי לעדכןאפשר לומר שדי נמנעתי מלעדכן.
סבתי היקרה נפטרה ב19 בדצמבר לקח לי הרבה זמן לעכל את זה.
בכיתי המון, אפילו ביום של ההלוויה קמתי לעבודה עם עיניים נפוחות.
אני לא זוכרת מתי בכיתי כל כך הרבה בחיי. אף אחד לא באמת ידע כמה מדהימה היא הייתה.
קשה לי לראות תמונות שלה, לילה אחד חלמתי עליה זה היה ככה:
הייתי בשדרות רוטשילד בתל אביב, ישבתי על ספסל נחה קצת ובוהה בעוברים ושבים ובעצים.
כשמרחוק אני רואה אותה לבושה בשמלה פרחונית עם מטפחת [זיכרון שלי מאירוע משפחתי]
יושבת לידי על הספסל ואומרת לי:
"יאיושה, אני אוהבת אותך את ילדה טובה." זה היה השם חיבה שלי אצלה כשהייתי ילדה. היא תמיד
אמרה לי שהיא אוהבת אותי ושאני ילדה טובה.
[אוי הדמעות]
אני רק חושבת עליה אני בוכה. היא הייתה האישה הכי טובה בעולם. היה אכפת לה מכל דבר. מהחתולים בשכונה
מכל אדם זר ברחוב, תמיד הייתה מחייכת ואומרת שלום ומתכוונת לזה. לא מתוך צביעות כלל וכלל. הקריבה את
חייה בשביל המשפחה. לא למדה בבית ספר, היא באה מתימן ועבדה קשה, ויתרה על עצמה בשביל שיהיה טוב.
בשנה האחרונה ידעתי שהיה לה סרטן, השתדלתי לבקר כמה שאפשר. ראיתי איך המצב מדרדר מרגע לרגע.
לפני שטסתי לברצלונה בנובמבר, יצא לי לראות אותה קירחת וכאב לי הלב והשתדלתי לא להראות זאת על ארשת פניי.
במקרה, איכשהו יצא לי לראות אותה ערב לפני שהיא מתה, הייתה נראית גמורה, ידעתי שאלה השעות האחרונות שלה.
לפעמים אני אומרת לעצמי, חבל שראיתי אותה ככה סובלת ומיוסרת. ואני משתדלת לזכור אותה צעירה. כמו בזכרון.
יש לי תמונה איתה מאותו אירוע, לאחר אותו חלום חיפשתי את התמונה בבית, ושמתי אותה על המדף אצלי בחדר.
אני יודעת שהיא תמיד איתי משגיחה עליי [במותה הייתה בת 78] ונדמה לי שאפילו קיבלתי סימן ממנה.
אחותי קראה לי שיש גור חתולים בכניסה לבית השתדלתי לשמור עליו, ידעתי שהכלבים הניחו אותו, קראתי להם
שבבקשה יקחו אותו, פחדתי עליו, הם פשוט באו ולקחו אותו. אני מנסה לפשט את זה למסר. ונדמה לי שהבנתי זאת.
לפעמים קשה לי, שאין לי את סבתא שתקשיב לי ותקבל אותי בסבר פנים יפות, שתתקשר ישר במוצש לאחל לנו שבוע טוב.
כל מוצש אני חושבת עליה, כל פעם כשאני לבד אני חושבת עליה, לפחות היא בגן עדן לא צריכה לדאוג כבר.
יש לילות שאני לא מפסיקה לבכות לכרית שלי מרוב געגועים, שאולי לא הייתי איתה מספיק, אולי הייתי חסרה לה, אולי לא
דאגתי לה, אבל אני יודעת שהשתדלתי לבקר אותה גם בדיאליזה וגם בבית. היא הייתה האור של המשפחה.
עכשו הכל חשוך סבא נכנס לדכאון..
כמה ימים אחרי שסבתא נפטרה, נולד לי אחיין ראשון ואני כל כך אוהבת אותו, רק כואב לי שסבתא לא זכתה להכיר
אותו, הוא מתוק ומדהים. קוראים לו אורי. ואני נהייתי דודה :) אני שרה לו שירים, מרדימה אותו ובעיקר קונה לו בגדים
כאילו היה האח הקטן שאף פעם לא היה לי. ויש לו גומה מתוקה. בימים האחרונים נהיה בכיין לא קטן בגלל הגזים.
אני מפנטזת על ללכת לים איתו ושיקבור אותי בחול. אני מתה על תינוקות. הוא היה גר אצלי בבית חודשיים ובזמן האחרון
חזר לבית [עם ההורים כן? חח]
חיי לא כל כך קלים, לא מבחינה משפחתית, אמא שלי לפחות די מתביישת בי, בגלל המראה "הפרובוקטיבי" המוהק
שיש לי, ואני מתעקשת על כך וכל הזמן מחדשת בבית, עם זאת עשיתי קעקוע והיא גילתה בצורה כלשהי שלא אפרט.
לא קל להיות אני, במיוחד שאין לי גבר להשען עליו ושיבין אותי ויקבל אותי איך שאני.
אני מתה להתפטר מהעבודה שלי אני קורעת את התחת ותמיד מתלוננים עליי ויש לי בוס זבל של הזבל. אני לפחות
מתנחמת שכשאסיים את התואר אני אטוס ואראה עולם טוב יותר...
די סבלתי בחודשים האחרונים, מקווה ש2012 תאיר לי פנים ואגשים מטרות שיש לי באופק...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
brown girl
