Cellar Door.

כזאת בטטה כבר ממזמן לא הייתי..

כל הזמן אוכל, וכל הזמן באסה על איך שאני נראית. 

למה לעזאזל אני לא מצליחה לגרום לעצמי לעשות משהו בנוגע לזה? 

לשנות?

ואני רואה בנות בגודל צימוק בבי"ס, אומרת שהן שומרות..

כאילו על מהה שומרות? דאמ אתן שוקלת בטח חצי ממני, וההפרש גובה לא כזה חמור.

באמת, אני שמחה שאני אני, ולא הן, כי אני לא סובלת את רובן,

אבל אני לא מצליחה להיפטר מההרגשה הזאת,

שאני בטטה מזוינת, ובאמאשלי שכבר ממש ממש נמאס לי מזה.

שאני הולכת לקניות, ואני לוקחת מידות יותר גדולות ממה שאני רגילה,

שאני לא מסוגלת להסתכל על עצמי במראה,

שאני הורסת לעצמי את השיער כדי שלפחות אני אוהב משהו אחד חוץ מהשפתיים שלי בגוף.

ואוטוטו קיץ, ואני רק הולכת וגדלה..

נמאס כבר.

אפילו אמא, אפילו אבא, כל מי שאני מכירה אמר לי שהשמנתי.

לא מסוגלת להכיל את זה.

אגב, הכלבה שלי כבר חמישה ימים צורחת את הנשמה, ואף אחד (כולל הווטרינר) לא מבין מה יש לה..

מקווה שיהיה טוב. אני אוהבת אותה כל כך אלוהים 3>

עריכה: למה לכולם מסביבי יש אנשים לאהוב ולחבר, בין אם זה ילד או בן זוג או חבר או בעל, ורק לי אין כלום?