גיליתי שאני קטנת אמונה.
אתמול אחרי שישבתי וכתבתי את הפוסט הרהרתי ביני ובין עצמי אם אני באמת אחזור ואכתוב בבלוג הזה שוב. אחרי חשיבה מרובה הבנתי שזה כנראה לא יקרה, וגם אם כן זה בטח לא יהיה המשך מהפוסט הקודם.
אבל כנראה שטעיתי, כהרגלי.
בכל מקרה אמרתי שיש לי עוד הרבה מה לספר. אז בואו ונמשיך.
עוד דבר שקרה לי בזמן האחרון (או יותר נכון לפני חודשיים. אבל זה נראה לי כל כך קרוב) סגרו לי את הקן.
כן, הקן של התנועה, הנוע"ל. המקום היחיד שהיה שם בשבילי כדי לברוח אליו, להיות בו אמיתית, להינות בו, לפגוש בו חברים ולעשות בו משהו ששום מקום אחר לא יכול לתת לי לעשות, להגיש את עצמי ואת המציאות שאני רוצה.
אז סגרו אותו, לכו תבינו למה. העדיפו תנועה אחרת.
אין לי כוח לספר את כל הסיפור, כמה קשה עבדנו כדי שזה לא יקרה, כמה הם היו מלוכלכים, כמה בכיתי וכו'...
אני אספר משהו אחד מתוך כל זה, משהו שאני לא יכולה לשכוח...
ב"היישוב" שלנו יש אסיפת תושבים לפני כל החלטה, בה מצביעים התושבים מה הם רוצים שיקרה ולפי זה מחליטים.
אני אגיע לקטע העיקרי-
בהתחלה ישבנו החוץ בקור (הייתה קרה באותו הערב) כי לא הרשו לנו, הילדים להיכנס, כשהרפו קצת ונכנסנו נעמדנו בכניסה ואז עלה איזה איש אחד ואמר:
"אני רוצה לספר את הסיפור שקרה לי עם התנועה השנה. הבן שלי חניך בכיתה ה'" כיתה ה'! הכיתה שאני מדריכה! הייתי בטוחה שהוא עומד להגיד משהו טוב! מה אפשר כבר להגיד שהיה רע? היה רע לפעמים! אבל לא עד כדי כך שיהיה לו מה להגיד...
"בהתחלה הדריכו אותו 3 מדריכים. עכשיו נשארה רק אחת, מה-3 נשארה רק אחת!" פה זה כבר התחיל להשמע לא טוב, זה נשמע כאילו הוא מאשים אותי בפרישה של שני המדריכים האחרים! לידי עמד ידיד טוב שלי (ממש ממש ממש טוב שלי) שגם היה אחד מהמדריכים האלו. שנינו הבנו שמפה זה לא מתפתח למקום טוב.
"לפני כמה זמן הבן שלי 'זכה' בערב פוייקה!" זכרתי את הערב הזה, כמה כיף היה! וכמה כולם נהנו, לא זכרתי שמשהו בכה. חוץ מהחבר'ה שהתעסקו עם הבצל, כמובן.
"ואז הוא הגיע אליי הביתה ואמר שאין להם בשר ושהמדריכה שלו ביקשה שהוא יביא בשר!" את הקטע הזה אני זוכרת טוב מאוד מהערב פוייקה. ביקשתי מהחניך שלא יביא בשר ושאני אדאג לזה. הוא התנדב! כמה הערכתי אותו על זה... מעבר לזה שבהתחלה לא הבאנו בשר כי לא ידענו אם יש חניכים צימחוניים בקבוצה. הידיד שעמד לידי התעקש שנאי אקום ואגיד את זה. לא יכולתי להגיד כלום.
ואז הוא פנה להורים שלי שדיברו כל הערב בעד הנוע"ל "זה החינוך שאתם מדברים עליו?! זה החינוך?!" ההורים שלי קמו והתחילו לצעוק עליו, עלו לבמה וגרמו לו להפסיק לדבר.
אף אחד אחר לא קם, רק ההורים שלי. לא אחראי האסיפה, לא אף אחד מהנהלת היישוב. רק ההורים שלי.
אחד האנשים כן כמו, כדי לצעוק עליהם "תהיו בשקט כבר! תנו לו לדבר! כולנו עייפים!"
הייתי בשוק, עמדתי שם וההייתי בשוק. לא יכולתי לדבר.
כשזה נרגע הוא התנצל. אבל מזה עוזר לי?!
אני יודעת מזה אומר. הוא עשה עבירה פלילית. ככה אמר לנו עורך הדין של אבא כשאבא תכנן להגיד טביעה כנגדו וכנגד כל הנהלת היישוב ויושב ראש האסיפה שלא אמרו כלום.
אחרי שהודיעו לנו שהקן לא יישאר וכל הילדים שלא חברים בבוגרת צעקו עלינו לעוף משם וצחקו עלינו, לא בכיתי. אני לא יודעת למה! בדרך כלל אני ילדה בכיינית, הפעם לא בכיתי.
לפני שבוע-שבועיים פתאום נזכרתי בזה והתחלתי לבכות, מאז אני בוכה כל לילה.
עכשיו אני חניכה ומדריכה בקן קרוב, לא טוב לי. אני מתגעגעת. מידי פעם קורסת באמצע פעולות.
אני רוצה לצאת שוב לטיול תנועתי, אני מתגעגעת לתחושה, להרגשה, לאנשים, לאווירה להכול!
נראה לי שכתבתי מספיק ליום אחד...
עד כאן ידידיי! סופשבוע נחמד לכם,
Noa Dude
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
