כרגיל לא כתבתי מלא זמן, מעניין שבכל זאת יש כניסות, תודה לקוראים זה מחמיא שמישהו מתעניין בשטויות שלי :-)
התקופה של החגים היא תמיד תקופה טעונה, היא מעלה הרבה דברים, אנחנו (המשפחה הקטנה שלנו) מנסים לבנות לנו שיגרה של חגים, שיגרה משלנו שלא תתן מקום להשוואות או טעויות של זכרונות, אבל בכל אופן הרבה דברים צפים...
אני מנסה לחשוב ולהבין למה דווקא חגים?
הרי קרו דברים כל הזמן, כל השנה, זה לא היה חד פעמי או משהו,
יכול להיות שזה קשור רק בגלל שחגים זה זמן משפחתי אז נזכרים?
אבל נראה לי שזה גם כי זה מעלה דברים ספציפיים, ז"א כל פעם שקרה משהו לא שמתי לב איזה יום זה או מה התאריך, אבל בחגים זה כן תאריך מסויים שזוכרים.
בכל אופן...
לפני ראש השנה הייתה לי הרגשה שאבא שלי יתקשר (הרי ניתקתי איתו קשר לפני יותר מחצי שנה) והגיע החג ולא היה טלפון, ואז בערב כיפור הוא התקשר, לא עניתי, היה נראה לי קלוש מידי שהוא יבקש סליחה, חשבתי שמתאים לו יותר להגיד שהוא סולח לי...
אבל גם אם הוא יבקש סליחה, אין לי מושג מה להגיב, איך אפשר לסלוח? איך מילה אחת יכולה למחוק שנים ארוכות של התעללות חסרת גבולות? איך מילה אחת יכולה למחוק שנים ארוכות של ניסיונות שיקום ונפילות אין ספור? איך מילה אחת אמורה למחוק כל כך הרבה שריטות שאין לי מושג עדיין איך להתגבר עליהם?
השתתפתי במחקר של סטודנטית שחוקרת את הסליחה בקרב נפגעי גילוי עריות, זה נושא שמעניין אותי, אני לא אחת ששומרת טינה, אני שונאת להתווכח או לריב, אני אוהבת שהכול פשוט וחלק, סליחה היא חלק מהחיים שלי, אבל איתו אין לי מושג איך זה מתחבר...
ניסיתי לחשוב, אם הייתי יכולה לכתוב תסריט שבסופו אני סולחת, אולי הייתי כותבת שהוא נמצא שנים ארוכות בטיפול, שינה את ההתנהגות שלו מהקצה לקצה, כלפי כולם ובמיוחד כלפי המשפחה, התחיל לקחת אחריות על עצמו וחלק בחובות שלו כאבא, ורק אחרי זה ניגש אליי ואמר שהבין את חומרת הדברים שהוא עשה והוא יודע שאי אפשר לסלוח על דברים כאלה אבל אולי בכל זאת אני מוכנה לסלוח.... טוב, ברור שזה דמיוני ואף פעם לא יקרה, אבל נראה לי בברור שאוכל לסלוח במצב כזה...
טוב, נראה לי שזה מספיק בירבורים לפעם אחת, נמשיך בהזדמנות...
שבת שלום לכולם/ן!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
גם כן הוזה