לפני כמה ימים קרה לי משהו שיש שקוראים לו הארה או סתם הבנה חדשה, ולפי פסיכולוגים-התבגרות.
ישבתי לי בקניון ועברתי בין חנויות הבגדים ודימיינתי לי איך אני מודדת אותם וקונה אותם בלי בעיה...ברגע שאני ארד קילו, או שתיים או חמש...
זה בעצם מה שעשיתי במשך כל השנה האחרונה, ואולי בעצם מאז שאני מגדירה את עצמי כשמנמנה, תמיד עם הקטע הדפוק בראש שאם אני לובשת ג'ינס במידה 38-40 אז אני פחות מאלו במידה 36. כמה העניין הזה עם הרזון כל הזמן מעסיק אותי, מוריד לי מהביטחון העצמי, מה שגורר את כל הבעיות הנלוות-דיכאון, בכי,רחמים, קנאה מטורפת לכל רזונת שעוברת לידי, עד מתי אני ארגיש מאוימת וחרדה מפני בנות כאלו? מי החליט מהו המודל ליופי?, הרי אישה יפה היא אשה בטוחה בעצמה שמקרינה את זה לא משנה איזה מידה היא לובשת בניגוד לאלה שלובשות 2 מידות פחות והשומן פורץ החוצה, רק בגלל המספר שכתוב על התווית. עד מתי ניהיה כאלו פאתטיות? וברגע שניהיה שמחות עם עצמנו נקרין את זה החוצה ואין מי שלא יתאהב בנו!, הרי אנשים רוצים לשמוח ולעשות כיף והאמת מי רוצה להסתובב עם אחת שיש לה פרצוף מבואס כל היום? בלי קשר בכלל לאם את 50,60,או 70 קילו, אם את מעניינת ידברו איתך, אם את מצחיקה יצחקו לבדיחות שלך, אם את אמינה יסמכו עלייך ובסופו של דבר אתה חבר של מישו בגלל שכיף לך איתו, (וזה נוגע גם לגבי בנים, שעמום זה דבר חזק יותר מכל כוסית שבעולם). אז אני אוהבת לאכול אז מה? כן, אני אוהבת בשר וגם ביסודי כשכל הבנות אכלו רק שניצל תירס אני אכלתי בשמחה סטייק, נמאס לי להתנצל על זה, אני יודעת להבדיל בין 7 סוגי גבינה צהובה, וכמה שיותר מרגרינה יותר טוב. אני לא אומרת לכם להגיע למצב בו המשקל שלכם יהפוך לבעיה בריאותית אבל תחשבו רגע, עד מתי תוותרו על הפיצה? תעזבו את הדיאטות, או איך שאני קוראת לזה להשלים עם איך שהגוף שלי נראה, לא לתת לזה להשפיע על דברים אחרים בי. ובעיקר לא לתת לאחרים להשפיע עליי.
אז חזרתי לחנות ושיגעתי 3 מוכרות שהביאו לי מכל הג'ינסים וכל כך אהבתי את זה, שופינג הוא התרופה לכל דבר וזה מה שהייתי צריכה כבר הרבה זמן, להרגיש יפה ועם קצת סטייל בניגוד ל3 ג'ינסים ל21 טרנינגים. התאהבתי בדמות שראיתי, דמות שמחה, באמת שמחה, שהולכת לאכול מק'דונלס עם ג'ינס שחור וחולצה שסוף סוף רואים בה שיש לי בכלל חזה, ואחד בהחלט מכובד ויפה בניגוד לאוהלים שונים שאני נוהגת ללבוש....לאכול צ'יפס מהחלטה ולא מבולמוס או אכילה רגשית, והאמת שהצ'יפס הרבה יותר טעים ככה. מה שכן יצא טוב מתהליך הדיאטה הזה הוא שהתאהבתי בשרירים שהתחילו להתפתח לי , בזה שאני יכולה ללכת שעות בלי להתעייף, לרוץ בלי הכאב הזה בצד של הבטן והצריבה בגרון, שיש לי מרץ וכוח (למרות שאני עדיין לא יכולה לפתוח קופסת טונה^^), ותחשבו על זה, בשביל לפתח שרירים צריך שומן קודם, לא? הרי אם את כבר רזה אין מה שיהפוך לשריר ובשביל זה צריך לאכול! אז זה התוכנית היחידה שיש לי, לאכול מתי שבא לי מה שבא לי ולהפסיק לגמרי את הדיאטה הזאת וללכת עפ"י אורח חיים בריא בלבד-כושר,לא לאכול יותר מידי ממתקים וחטיפים ולאכול ירקות מידי יום, שזה בעצם מה שהאמא הפולנית שלי אמרה לי מהגיל שבו בחרתי לעצמי מה לאכול(גזר בריא לעיניים, הרבה מים עושים אותך שמח, לצאת לשחק בחוץ וכדומה..).
אני מקווה שאם הצלחתי לשנות את הדעה של מישהי או מישהו, שהרזון לא מבטיח אושר ועושר, אז הצלחתי הרבה יותר ממה שעשיתי בכל השנה המבוזבזת הזאת.
o.g.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
