מה בעצם יש בחיים האלה?

והינה נידמה שהלחץ עובר לאיטו, תקופת מה של שקט בפתח. בלי דאגות, בלי ריצות...ואת מתכננת הרבה דברים. כי עכשיו זו הגאות שבאה אחרי השפל. אבל לא. זה ניראה ככה מהצד, עבדת על כולם, אפילו על עצמך. כשהכל נרגע את מבינה, זו לא היתה תקופה של שפל, אלא של גאות, לא שהיא היתה טובה בן כה וכה, אבל פתאום את רואה, עכשיו כבר לא נותר בך דבר. הכאב והדיכאון הכילו הכל. את ההשראה,ההנאה מהרגעים הקטנים-הכל. את כבר לא מזהה את עצמך, לא שאי-פעם זהית..אבל פתאום הכל נעלם, גם את.

את לא צריכה כל כך, את ההגנות, אז את מרפה, מרגיעה, ואז את מבינה, אין על מה להגן. לא נותר דבר. ריק. את צועקת, אין קול ואין עונה, רק הד, ממלא את המקום של מה שהלך ואיננו עוד-של מה שלא יחזור לעולם.

מוות סופי. יה זיכרך ברוך, עכשיו נשימותיך הן לצורך הרשמיות בלבד, אינך פה עוד. ואולי מעולם לא היית