my_complicated_life

טוב, אני לא יודעת אם זה הקטע בדיוק לכתוב את זה עכשו .. ביום הזיכרון, אבל אני כבר כמה ימים רציתי לפתוח בלוג ולרשום את כל רגשותיי, מחשבותיי.. כי אני חייבת להוציא את זה איפשהו..

אל יצא שרק היום יכולתי להכנס למחשב, אז הנה אני כותבת...

אני רוצה לציין, שאני לא כותבת לאף אחד.. אני כותבת בייחוד לי.. המקום שאני אוכל באמת לרשום איך אני מרגישה..

אניתמיד חשבתי שהשנה האחרונה של התיכון, כיתה יב' תהיה קשה.. 

אבל חשבתי מבחינה לימודית ולא בגלל אהבה..

אל בחיים, אף פעם אי אפשר לדעת, הם תמיד יכולים להפתיע..

ואחרי כל מה שעברתי, לא נראה לי שאני כבר אתפלא ממשהו...

אני נשרפתי, בפעם הראשונה בחיי מאהבה..

אהבה שבוערת בכל הגוף.. וכשהיא נכבית, הגוף נותר ריק, ללא נשמה, ללא אוויר...

האהבה נגעה בי במקומות הכי יפים שלא ידעתי שקיימים..

הרגשתי הכי מאושרת שלא ידעתי שאפילו קיים אושר כזה..

הרגשתי שהבן אדם היה חלק ממני... נשמתי אותו והוא אותי..

כל כך אהבתי ועדיין כל כך אוהבת..

מאז שנפרדנו.. אני כל כך מתגעגעתתתתתת.....

רוצה לצעוק לשמיים, לרוח , שתשא את קולי אליו ותאמר לו שאני מתגעגעת..

ואם יכולתי לראותו רק פעם אחת, לגעת בו פעם אחת..

אבל הוא פרח אסור, ומסביבו יש גדר.. ואי אפשר לפרוץ אותה.. כי ברגע שגילו שנגעתי בפרח האסור,

סילקו אותי במהרה וגידרו מסביב..

אפילו לראות את הפרח אני לא יכולה..

ואני יודעת שגם הפרח נובל שם בפנים... כי גם לא כואב שעזבתי..

ואני, לא יכולה לגעת, לא לראות, לא להריח.. רק לחלום עליו..

לילה ויום אני חולמת על הפרח, שלעולם לא אוכל לגעת בו יותר..

כי הוא הפרח האסור..

ודמעותיי נופלות, יום יום,

והגוף מתגעגע ורוצה לנשום אותו שוב,

את האוויר שנשם פעם..

והלב רק מתקרר ככל שהזמן עובר...

ויש בו חור.. שהזמן אותו לא מצליח לסגור..