סיפורים לאור הירח

אני אשכרה לא כתבתי מלאמלאמלא זמן.

ממש מוזר..

לא שלא כתבתי כבר הרבה זמן-אני לא כותבת אף פעם ברצף יומנים- אבל הקטע שכתובים שם דברים מיוני.

י-ו-נ-י!

הכל היה כל כך שונה אז.. זה אומנם כולה לפני חצי שנה , אבל היו לי חברים שונים לגמרי, התייחסתי אל המשפחה שלי ואל הלימודים בצורה כל כך שונה, ראיתי דברים אחרת.. פשוט תפיסת עולם שונה.

וזה לא שהשינויים שעברתי היו כ-ל כ-ך גדולים, זה היה שינוי פנימי שלי .

פתאום מהילדה שאוהבת ללמוד ושנהנית מזה למדתי לקבל בזרועות פתוחות כל 80 שחמק לכיווני. וזה לא שהיה לי כל כך קשה להשיג 95, אלא שזה לא היה אכפת לי יותר.

מהילדה המסתורית שאף אחד לא ניחש לעולם את מי היא אוהבת, זה הפך לנחלת הכלל. פתאום נראיתי לעצמי כמו הילדות הכרוכות האלה, הגרועות. אלה שאוהבות את זה שאין להן סיכוי איתו. פתאום כולם יודעים.

אבל השינוי הכי גדול היה מתחילת שנה שעברה עד לעכשיו.

ו-ו-א-ו-ו. זה לא יאומן..

הייתי אחת הילדות הכי מקובלות, אם לא המקובלת מבינהן. לא ייחסתי לזה חשיבות בכלל, זה היה המצב הנתון מאז שזכרתי את עצמי. ואז הגיע המעבר הגדול, המעבר שכה ייחלתי לו באותה התקופה. הרגשתי שאני חייבת לעצמי מעבר- להיות במקום אחר עם האנשים שמתאימים לי הרבה יותר.

 המעבר התחיל בסדר גמור. כבר לא הייתי מלכת הכיתה אבל כבר לא היה אכפת לי ולא רציתי את זה. נהניתי מהמעמד של "הילדה החמודה והמצחיקה שלא פוגעת בזבוב" והרכבתי לי חבורה של אנשים שאהבתי ושאהבו אותי מסביבי. הייתי איתם בעיקר והיה לי די טוב. וכשהגיע הטיול השנתי , לא ציפיתי שמשהו משמעותי יקרה- מה כבר יכול להשתנות?

אבל משם הכל התחיל.

נשארנו חברים. לא רבנו אבל די התרחקנו. ואז קרו המקרים הקטנים והמתישים האלה, מקרים שכלפי חוץ נראים טפשיים וילדותיים ונראה גם שלא הייתי צריכה להתרגז כל כך, אבל הם שברו אותי מבפנים.

ובעוד התדמית העצמית שלי הולכת ומתפוררת לה, מצאתי את עצמי עם מעט חברות מהכיתה- מעט כל כך שזה היה עצוב. המעמד השכבתי שלי אמנם ירד- אך לא מדי, ולעומת זאת בכיתה בין חבריי הישנים הייתי עוף מוזר. לא דיברנו יותר. כמובן שהיו ילדים אחרים, ושבכמותם הם היו רבים יותר מאלו שהייתי חברתם, אבל לא התחשק לי להיות חברתם. הם היו מין חבורה מסוגרת בעצמה ובלי קשר כמעט לשכבה, ולמרות שאני מאמינה שהם היו מקבלים אותי בזרועות פתוחות, לא רציתי. איך אמרה לאה גולדברג? "השכנים לא נאים בעיניי". : )

אז החלטתי לעשות עוד שינוי מהותי. עברתי כיתה. לא התחשבתי בכיתה הקודמת ובאתי לכיתה הנוכחית כמו ילדה חדשה-ישנה.

לא יודעת בדיוק איך להגדיר את זה.

עד עכשיו אני מברכת על השינוי המשמעותי הזה. ידעתי שאני חייבת לעשות אותו אבל פחדתי, למרות שהמלחמה בו השתלמה לי . רק היום אני מסוגלת להביט לאחור ולהבין כמה הייתי צריכה את זה, כמה חסרונות היו בהשארות במקום ההוא.

מסתבר, שלפעמים צריך לדעת מתי להרפות ולהמשיך הלאה.

גם אם זה קשה מנשוא.