הסיפורים מהעבר שנמשכו להווה:
"אני רוצה ליראות את התמונות!" הכרזתי.
כאשר יסמין הלכה לחפש את התמונות עצמתי עיניים ושוב ראיתי את האישה הזקנה עם השער העבה והארוך הזה, היא הייתה בוכה ועל הבטן שלה היו כתמים של דם, היא הייתה לבושה בלבן ושער לבן עם גבנים באפור.
"מילנה בואי תיראי, רגע! יש בעיה הם היו פה ועכשיו לא, כנראה אמא לקחה אותם" אמרה לי יסמין.
הלכתי לסלון ומישהו תיקתק בדלת כאשר פתחתי היה מכתב למטה.
"מי זה?" שאלה יסמין.
"אין לי מושג, שלחו מכתב" עניתי לה והרמתי את המכתב מהרצפה.
"פשש מילנה יש לך מחזר?" שאלה יסמין בחיוך. הסמקתי והמשכתי לקרוא את המכתב.
"טוב יסמין שקט תביאי ליק..." לא המשכתי את משפטי איך שראיתי שוב את הזקנה הזאתי מביטה בי, המכתב נפל מידי ודמעה זלגה ממני.
יסמין הרימה את המכתב וצעקה בקול "לא!" אני לא הבנתי מה קרה באותו הרגע למה ירדה לי דמעה? מי זאת האישה הזאתי? למה יסמין צועקת? ואיפה אני? נשארתי עדיין בהלם וכשחזרתי לעצמי ראיתי את יסמין בוכה.
"מה? מה קרה? מה זה אומר?" שאלתי, אולם לא קיבלתי תשובה לכך.
חטפתי את המכתב מידה של יסמין והתחלתי לקרוא, במכתב היה רשום: "שלום, אני לא יודעת איך לספר לכן את זה אבל ויקי נהרגה בפיגוע תאונה שהיה אצליינו בצבא, זאת אליס אני עכשיו בבית חולים, אני לא יודעת אם אני אחזור לצבא לשרת אבל אני רוצה לראותכן כאן איתי! אם אני אלך אני אלך בשלום!" לא האמנתי למראה עיניי התחלתי לבכות, חיבקתי את יסמין ושניינו בכינו כמו ילדות בנות 5.
"מחר לא הולכות לאוניברסיטה! אלה הולכות לבית חולים ו..ו... ול... ולהלוויה!" אמרתי כשהגרון רוצה כבר להתפוצץ מבכי וכאבים.
לא ידעתי מה באותו הרגע לומר, לא יכולנו ללכת לישון, בכינו כל הלילה.
התקשרנו המון פעמים למשפחתה של ויקי ואליס אבל אף אחד לא ענה לנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Story of the people