הסיפורים מהעבר שנמשכו להווה:
"יש מצב מישהו עבד עלינו?" יסמין שאלה.
"לא, מה פתאום! עלק עבד!" התעצבנתי כי בדברים האלו לא עובדים ולא צוחקים.
לפנות שש בבוקר לקחנו אוטובוס ונסענו לבית-חולים הגענו לשם תוך חצי שעה.
כאשר הגענו חיפשנו את החדר של אליס, אחרי חצי שעה מצאנו אותו.
"את חושבת נספיק עד 12?" שאלתי את יסמין.
"כן, אם לא תהיה הלוויה." ענתה לי בעצב.
"אליס! מתוקה שלנו איך את מרגישה?" שאלנו.
"היי, טוב שבאתן, ויקי לא איתנו יותר" אמרה בעצב. כאשר אני ויסמין שמענו אותה אומרת על ויקי שהיא יותר לא איתנו הסתכלנו אחת על השנייה והתבאסנו שזאת האמת.
"איך? ומתי זה קרה?" שאלתי בשיא הרצינות ובדמעות בעיני.
"לקחו אותנו לכל מיני טנקים להכנות ואז בטנק האחרון 3 אנשים עלו והטנק החל לנסוע מעצמו ואז התפוצץ, ויקי הייתה בתוכו ואני עדיין לא עליתי כל מי שהיה ליד הטנק ניפצע קשה." סיפרה אליס בעצב.
"אני חושבת שאני לא אחזיק מעמד אז תבטיחו לי שאם אני אמות תגידו לדניאל שאהבתי אותו. כן, כן דניאל אח שלך יסמין" התחילה להשתעל.
"שש.. תרגעי, את תגידו לו את זה בעצמך! את צריכה עכשיו לנוח! ומתי תהיה ההלוויה?" שאלה יסמין בגרון חונק מהבכי.
"זה היה אתמול ואף אחת מהחברות אינה הגיעה!" אמרה אליס בעצב.
אני הייתי בשוק, למה אף אחד לא הודיע לנו? ובעצם מי היה יכול להודיע לנו? אם לא אליס אז עדיין לא היינו יודעות כלום.
"טוב חמודות אתם מתבקשות ללכת" נישמע קול של גבר, זה היה רופא שבדק את אליס.
חיבקנו את אליס ונסענו בחזרה לאוניברסיטה, הגענו לשם ב-11:30, הייתה עוד חצי שעה לפתיחתו, כולם התחילו להתאסף.
ואז נשמע צלצול שונה כמו בסרטים בדיוק כמו באוניברסיטאות.
אני ויסמין לא יכולנו להתרכז בשיעור ובנושא אבל עברנו את היום.
חזרנו הביתה והרגשנו הקלה.
"טוב, זה היה יום קשה!" אמרתי ליסמין והלכתי להתקלח.
אחרי המקלחת הלכתי ליראות טלוויזיה ויסמין הלכה להתקלח ואז אני שומעת רעשים ליד הדלת אני פותחת את הדלת ורואה דברים שקופים מסתובבים סביבי, איני מבינה מה זה ואני מתחילה לצעוק אבל אף אחד לא בא לעזור לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Story of the people