מיקרוקוסקוס

זה היה בבקו"ם. לפני 12 שנה בדיוק. מצאתי עצמי יושב באחד הספסלים האחוריים באוהל גדול, מחכה עם כולם, חבורת חיילים ירוקים עם פז"ם של יומיים, לאיזו ועדה רפואית שתקבע לאיזו יחידת שדה מחורבנת נישלח. לצדי ישבו אלי - אחד שלמד איתי עד כיתה ג' ומאז לא ראיתי אותו, ועוד בחור רזה כמוני בעל שם זהה לשלי. היה משעמם. אז דיברנו. השווינו פרופילים וסעיפים רפואיים, חלקנו מידע על היחידות השונות ועל הציפיות שלנו, ולבסוף גם זה נגמר. אז עברנו לבדיחות. כלומר אני עברתי לבדיחות. בקיטבג היו לי בדיחות טריות שצברתי בישיבות הארוכות עם חברים בפאב בתקופה שלפני הגיוס. בדיחות של שיכורים. עכשיו באופן כללי אני מספר בדיחות לא ממש מוצלח. אני בולע מילים, מתבלבל, לא יודע לשחק את התפקיד נכון, שוכח פרטים באמצע, הורס פואנטות. אבל אנשים רצו לשמוע ואני רציתי לספר ובעיקר רציתי סיבות לצחוק. אז סיפרתי.

התחלתי עם חידות מטופשות של משחקי מילים באנגלית, כאלה שעובדות רק בעל פה, אחרי כמה בירות. הן לא עברו בהצלחה גדולה, בעיקר בגלל השפה ואולי גם כי לא היו בירות. כשגמרתי את אלה עברתי לבדיחת ה"פיצה, פיצה, פיצה" האהובה עליי, שאיכשהו תמיד כולם מאבדים בה את הסבלנות רגע לפני שהפאנץ' מגיע. הבדיחה עברה בתגובות מעורבות של צחוקים קלים ואי הבנה. משם המשכתי בבדיחה על האיש שנכנס לחנות חיות ומבקש צב. בדיחה קורעת, אם מספרים אותה נכון לקהל הנכון. כשהבנתי שהם מחכים לעוד, הרי מה עוד יש לעשות בהמתנה הארוכה הזאת, עברתי לבדיחה הארוכה על הבריון הרוסי והסיני הגמד שמתכוננים לדו קרב על החומה הסינית ("קטן-קטן אבל ממזר"). זו בדיחה עתיקה שקיימת בעשרים גירסאות שונות לפחות, אבל בכולן אפשר למתוח את הסיפור גם על פני שעתיים וחצי, אם רק רוצים. אז מתחתי אותה. הרחבתי, הרהבתי ופירטתי על ההכנות של הבריון הרוסי, חודש אחרי חודש, מונה את המשקולות, המתיחות, הריצות וסוגי התרגילים שהוא עושה בעוד הסיני הקטן יושב על החומה משחק בטטריס שלו. לקחתי לעצמי את הזמן כי ממילא היה לנו זמן. באיזשהו שלב, קצת אחרי מחצית הדרך, כשכולי שקוע במלאכת הסיפור, שמתי לב פתאום שאני מדבר ממש בקול רם. ושהאוהל ממש שקט.

הרמתי את הראש.

ראיתי אוהל שלם מרותק אליי, רכון קדימה במתח, מחכה לדעת מה יעלה בגורל הדו-קרב.

הבמה הייתה שלי.

הנה הן, הבנתי, דקות התהילה שלי. אני במרכז העניינים ואנשים מחכים למוצא פי. אני לא רגיל לסיטואציה הזאת. אבל המשכתי לספר. מתחתי את העלילה כמיטב יכולתי, ולבסוף, כשנגמרה הבדיחה והפאנץ' חסר הפאנץ' נחת בחלל האוהל, הייתה בהתחלה שתיקה ופנים קפואות בהבעה של סימן שאלה, אחר כך מלמולים מאוכזבים, כי בדיחה כזאת נידונה לאכזב תמיד לפחות חלק מהשומעים, ולבסוף כמה חיוכים מאולצים של נסיונות מאולצים לשכנוע עצמי שהבדיחה באמת מצחיקה.

אבל היא לא הייתה מצחיקה, היא היתה מטופשת. ואנשים הרגישו קצת מרומים וקצת טיפשים, או חשבו שאני טיפש, והפסיקו להקשיב לי. אבל לי היה אכפת בכלל.